בגליון תתצח (ע' 119) כתב הרב פ.ק. שוב להשיג על מה שכתבתי לבאר בגליון תתצז (ע' 36) במ"ש רבנו הזקן באגרת התשובה בתחלתו, דעבר על מ"ע מוחלין לו מיד משא"כ אם עבר על מל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר, דכיון שענין המחילה הוא ע"ז 'שמרד במלכותו ית' ולא עשה מאמר המלך', ומבחינה זאת הל"ת גרוע יותר מאשר העשה, כיון דאינו דומה מי שמורד במלך בשב ואל תעשה בלבד למי שמורד בקם ועשה, ולכן גבי מ"ע שהמרידה פחותה יותר לכן גם הפגם פחותה יותר, ולפיכך מוחלין לו מיד, משא"כ גבי מל"ת שהמרידה חמורה יותר בקום ועשה ולכן הפגם בנפשו ולמעלה חמורה יותר, לכן תשובה רק תולה ויוה"כ מכפר.

וכתב הרב פ. ק. "הנ"ל כותב ע"ז שהפגם והמרידה היינו הך, ע"ש .. ולע"ד אין זה היינו הך, כי 'מרידה' הכוונה מה שמחלל כבוד המלך בזה שעובר על דבריו, ולכן הלשון בזה - 'מחילה', והיינו שצריך למחול על כבודו שנתחלל בעברו על דבריו, אבל 'פגם' היינו מה שהאדם ע"י מעשיו פוגם למעלה, וצריך להעביר הלכלוך והפגם, ולכן אפשר לומר שבענין המחילה אין חילוק בין עשה לל"ת, כי זהו אותו הענין מחילה על חילול הכבוד, וזה נעשה מיד שעושה תשובה ומבקש מחילה, אבל לנקות הפגם זוהי עבודה מיוחדת," עכ"ל.

והנה מעולם לא התכוונתי לומר שהמרידה הוא הוא הפגם, אלא ש'היינו הך' הכוונה, שאכן ב' דברים הם, אלא שהם תלויים זה בזה בדרך סיבה ומסובב, וגודל הפגם תלוי' בגודל המרידה, ולכן גבי מ"ע שהמרידה הוא בשב ואל תעשה בלבד לכן הפגם פחותה יותר, משא"כ גבי מל"ת שהמרידה הוא בקום ועשה לפיכך הפגם חמורה יותר. [הרב הנ"ל רצה לומר (בגליון תתצו ע' 36) שאין שום קשר בין המרידה לפגם, וזה לא נכון כלל].

ומה שכתב "שבענין המחילה אין חילוק בין עשה לל"ת, כי זהו אותו הענין מחילה על חילול הכבוד", זה לא נכון, כיון שאינו דומה חילול כבודו של מלך על ידי מרידה בפקודה שלו בקום ועשה (ל"ת) למרדיה בשב ואל תעשה בלבד (מ"ע), והכי נמי משמע בתוס' שבועות (יב, ב) ד"ה לא זז משם וכו' שהבאתי בגליון תתצז (ע' 37), שהרי עפ"י נגלה יש ענין המרידה (משא"כ ענין הפגם זוהי יותר עפ"י פנימיות הענינים).

ומה שהקשה "אבל הקושיא היא מיני' ובי' אם זהו היינו הך, א"כ למה אדה"ז משנה הלשון?", - הנה השאלה הזאת הוא בעצם באגרת התשובה, דלמה גבי מ"ע מבליט את ענין המרידה וגבי מל"ת מבליט את ענין הפגם, ולא עלי השאלה, כיון שבאמת המרידה והפגם ב' דברים הם שאמנם תלויים זה בזה כנ"ל.

ונראה לבאר בדברי רבנו הזקן, דגבי מ"ע עיקר הבולט במחילה שזקוק תיקון הוא ענין המרידה (כי הפגם פחותה במ"ע, כמו שהבאתי בגליון תתצז ממים רבים תרל"ו סעיף קעט), ולכן הזכיר ענין המרידה גבי ביטול מ"ע, כיון שזה הבולט בעיקר, משא"כ גבי העובר על מל"ת, עיקר הבולט במחילה שזקוק תיקון הוא ענין הפגם שהוא בל"ת חמורה יותר, ולכן הזכיר ענין הפגם גבי העובר על מל"ת, ובאמת בשניהם יש מרידה ופגם והעדר האור, כדאיתא בלקוטי שיחות חלק יט (ע' 427) [הובא ב'מ"מ ליקוט פירושים' על אגרת התשובה (ע' ט)] שהבאתי בגליון תתצז (ע' 37), אלא שלגבי מל"ת בולט בעיקר הפגם, ובמ"ע בולט בעיקר המרידה, וכלשון כ"ק אדמו"ר זי"ע שם: "שבפרטיות ענין הפגם הוא גם בביטול מ"ע", (ההדגשה שלי).

והנה חיפשתי בספרים על אגרת התשובה ומצאתי בס' 'הלקח והלבוב' ח"ב (ע' מ) שכתב: "כי העובר על מ"ע לא עשה שום מעשה בגופו, אבל בעובר על הל"ת הלא עושה מעשה בגופו ונדבק הרע בנפשו (כי העבירה מלפפתו ל"ע), אשר ע"כ העובר על הל"ת כפרתו קשה מהמחילה להעובר על המ"ע, שבעובר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר . . בל"ת הלא הכפרה היא הקינוח מהלכלוך שלכלך גופו ונפשו בהעבירה, משום זה קשה הכפרה על הל"ת יותר מהמחילה על העשה ושב". עכ"ל.

ועד"ז ראיתי בספר 'פניני התניא' על אגה"ת (ע' 27-31) שכתב [ותחת כותרת: ה'מרידה' יותר בלא תעשה]: "עבר על מ"ע אינו זז משם עד שמוחלין לו, ע"י התשובה שעשה הוא 'מוחק' ומבטל לגמרי את הפגם והניתוק שניתק מאלקות, וחוזר ומתקשר אל הקב"ה כפי שהיה קודם שביטל את המצוה . . עבר על מל"ת . . העבירה חמורה מכדי שהתשובה תצליח לבטל אותה כליל . . ע"י ביטול מ"ע התשובה תועיל רק לבטל את ה'מרידה' שהיתה בו כאשר עבר על מצות הקב"ה ולא ציית לציווי האלקי . . ה'מרידה' יותר בל"ת, לענין ה'מירדה' שבעבירה יש חומרה מיוחדת במל"ת, וכפי שמובן שכאן הרי הרים יד ועשה מעשה בניגוד לרצון המלך, והרי יש כאן מרידה חמורה יותר מבמצות עשה בה התבטאה ה'מרידה' רק באי ציות, 'שב ואל תעשה'. והעובר על מל"ת, ע"י שנדבק הרע בנפשו יותר מבמ"ע, שהרי כאן הוא עשה פעולה של מרידה, ולכן הוא עושה פגם למעלה . . ומאחר שהפגם והמרידה בל"ת הוא חמור יותר, כנ"ל, לכך אין כפרה לנפשו גם כאשר חזר בתשובה . . עד יוה"כ". עכ"ל. - הרי מבואר בהדיא שלא כמ"ש הרב פ. ק. שאין שום קשר בין המרידה לפגם, ושאין הבדל בין מ"ע לל"ת בענין המרידה, כנ"ל.

בגליון שם (ע' 116) כתב הרב נ. ש. "ומה שנתפס הר' י.ד.ק. על המבואר בס' 'שיעורים בס' התניא' בענין זה, יש לפרש כוונת הס' 'שיעורים בס' התניא' כפי פשטות הכוונה באגה"ת, שאילו היתה התשובה באה לתקן כל מה שנפעל או החסיר ע"י העברת [ביטול] העשה, היינו גם האור שנעדר, ודאי שהיה דרוש תיקון גדול יותר מתיקון על העבירת לא תעשה, כי הרי עשה גדול יותר מל"ת כו', כמ"ש באגה"ת". עכ"ל.

ואינו מובן, דלפי מ"ש בלקוטי שיחות חלק יד (ע' 361): "מבואר בלקו"ת ד"ה מה טובו פ"ד שזהו [שאינו מועיל תשובה לתקן מה שביטל פ"א] בסתם תשובה, אבל בתשובה עצומה ממעמקים קראתיך כו' ממלא גם האור שחסר". עכ"ל – ולפי דברי הנ"ל יוצא שמי שיעשה 'תשובה ממעמקים' וכו' שכן יכול להמשיך את האור שהחסיר, אז לא ימחלו לו מיד, אלא יתעכב הכפרה עד יוה"כ, וזה אינו מתקבל על הדעת כלל, אלא שלפי האמת המחילה על המרידה (והפגם) בביטול מ"ע אין לה כל קשר לזה שהאור נעדר ע"י ביטול מ"ע.

ועוד דלפי דברי הנ"ל היה צ"ל אדה"ז: "אבל לענין תשובה כשלא עשה מאמר המלך האור נעדר וכו' ואין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת, וע"כ מוחלין לו [מיד] על שמרד במלכותו ית' ולא עשה מאמר המלך", - ומדכתב רבנו הזקן הפוך, מבואר בהדיא שאין להעדר יכולת תיקון האור שנחסר שום קשר לעצם המחילה והכפרה שבאה אך ורק על המרידה והפגם בלבד, וממילא מובן שאפילו שהיה ניתן לתקן מה שנחסר בהאור, מוחלין לו מיד בביטול מ"ע על המרידה והפגם בלבד.

בגליון תתצב (ע' 92) כתבתי לתרץ קושיית השואל בהתמים חוברת ג' אודות יש מאין, ששואל, מה היא ההוכחה מזריקת אבן שכשכלה כח הזורק אזי נופלת האבן למטה, כמו"כ אם הי' נפסק כח המהוה הי' הנברא אין ואפס. וע"ז הקשה השואל, שבאבן יש טבע בדומה ליפול, משא"כ בהנברא הרי אין טבע קדום? עי"ש.

וע"ז כתבתי שגם בהנברא יש טבע קדום זה שהנברא הי' אין קודם שנברא.

וע"ז הערני תלמיד א' שתשובה זה כתובה בהתמים חוברת ד'.

וא' מאנ"ש העיר ע"ז שעדיין אין הענין מובן, והנה באמת זה הענין הוא מפורש בשער היוה"א.

דהנה בשהיוה"א פ"ד מביא שם ראי' מקריעת ים סוף, על הענין שהדבר דצריך להיות תמיד בהנברא להחייתו להיותו, שבתחילה כותב שם אודות קרי"ס: "...ואלו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם . . וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף". שבפשטות הכוונה היא, שכמו שבקרי"ס היות שהרוח פעל ענין שלמע' מטבע המים להיות ניגרים במורד, ופעל שיהי' עומדים כחומה, הרי אם הי' נפסק הרוח היו חוזרים לטבעם להיות ניגרים במורד. הרי כמו"כ ועוד בק"ו בבריאת שמים וארץ, שזה למעלה מהטבע, והיינו טבע ראשון להיות אין ואפס, הרי כשיהי' נפסק כח המהוה, יחזרו לטבעם הראשון להיות אין.

ואם הקושיא היא, דבזריקת האבן הרי לא נעשה טבע חדרה בהאבן ולכן הוא נופל ככלות הכח, משא"כ בהתהוות הנבראים הרי נעשה הטבע להיות נברא, וא"כ מי יאמר שבהסתלק כח המהוה צריך הנברא להתבטל?

הנה זוהי באמת קושיא, ואפשר שמשו"ז נותן בשהיוה"א משל מקרי"ס ולא מזריקת האבן, וכן משמע מדברי כ"ק אדמו"ר בשהיוה"א הובא בלקוטי ביאורים לאבי שי': "ומה שמוכיח מ"אילו הפסיק כו' היו המים חוזרים כו'" שכן הוא גם בבריאת שו"א "שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש" – כי גם להפי' שהבקיעה היתה ע"י הרוח, הרוח פעל שינוי בטבע המים, שיהי' "כחומת אבנים". ועפ"ז מובן (בפשטות) מה שמוסיף אדה"ז "וכחומה" "ולא קמו כחומה" - כי מזה ש"היו המים חוזרים ונגרים" לבד, היינו השינוי ד"כמו נד נוזלים", א"ז הוכחה לבריאת שמו"א שהגם שנעשו למציאות ובכל זה בהסתלקות כח הבורא יהיו הנבראים אין ואפס ממש".

והרי במשל דזריקת האבן הרי הוא ע"ד "כמו נד נוזלים" ולא ע"ד "כחומה" שהרי האבן נשאר בטבעו.