בתניא קדישא פרק לב, "והנה על ידי הדברים הנזכרים לעיל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זה דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך . . ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאוהו (פסחים קיג, ב) היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכיח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואעפ"כ לא שב מחטאו כמו שכתוב בספר החרדים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ ושתיהם הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד הטוב הגנוז שבהם...".

והנה עיין בספר הגות בפרשות התורה מרב יהודה גרשוני ז"ל פרשת קדושים ע' 496 שמביא דעה מח"א שסובר שכיון שדעת הרמב"ם (הלכות דעות) שמה שאמרו שמצוה לשנוא אדם רשע זה לאחר שהוכיחו כראוי ולא קיבל תוכחה, וכיון שרבי אלעזר בן עזריא אמר במסכת ערכין דף טז "תמה אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", נמצא שהיום אין יודעין להוכיח הרי זה תמיד כמו לפני התוכחה והוי אותו רשע כמו אנוס ומצוה לאהוב אותו.

והנה לפי הח"א אסור לשנוא שום יהודי, משום שכל עבריין הוא לפני התוכחה כיון שאין יודעים היום איך להוכיח, וזהו בניגוד לדעת רבינו בתניא שהיום קיים ענין של "מצוה לשנאותו" במקרים מסויימים, ורק שביחד עם זה סובר רבינו הזקן שיש מצוה לאהוב אותו ג"כ, ומבאר רבינו זה באומרו שיש מצוה לאהוב את הנה"א ומצוה לשנוא את נה"ב של הבעל עבירה.

הנה דעת הח"א קשה ביותר, דהנה המקור למה שמותר לשנאותו הוא מדברי רב שמואל בר רב יצחק אמר רב, ורב חי כמה דורות אחר רבי אלעזר בן עזרי' ומ"מ אמר רב שמותר לשנוא עבריין! ולעשות מחלוקת בין רב ורבי אלעזר בן עזרי' קשה.

ועוד שדין זה הובא בחושן משפט סי' ערב סעיף יא' ובשו"ע אין כתוב שדין זה אינו שייך בימינו משום שאין יודעים האיך להוכיח.

ובאמת הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות ה"ז מבאר במה צריך ליזהר כשמוכיחין את האדם: "ידבר בנחת ובלשון רכה ויודיע שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא", דברים שהם ביד כל אדם לעשותם וא"כ כשאמר רבי אלעזר בן עזרי' "תמה אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" צ"ל שהפירוש הוא, שמשום ירידת הדורות הוא חושש שכשאדם יתן תוכחה, אף אם התוכחה תהיה כדבעי מ"מ העבריין לא יקבל התוכחה, וע"כ הוא תמה אם יש בדור הזה מי שיכול ליתן תוכחה שתיתקבל אצל העבריין, אבל עם כל זה אע"פ שהתוכחה לא תיתקבל אצל העבריין, מ"מ אם נותן התוכחה, הוכיח את חבירו בהתאם להרמב"ם והשו"ע וחבירו לא קיבל התוכחה אז מותר לשנאותו.

ומשום כך מנע רבינו את עצמו מסברת הח"א וביאר בדרך אחרת, שמצוה לשנאותו מצד הנה"ב ומחויב לאהבו מצד הנה"א, וכדברי רבינו בפרק לב שבתניא.

בגליון העבר (ע' 52) העיר הרב פ. ק. שיחי' דלכאורה מה הראי' מזריקת אבן על בריאת יש מאין, והרי בזריקת אבן מובן שכל משך זמן הזריקה הוא מתנגד לטבעו העצמי ולכן מובן שבהסתלקות הכח יפול למטה, משא"כ בהתהוות הנבראים הרי נהפך הטבע להיות נברא, ומדוע יחזור לטבעו העצמי.

וכתב, שאולי משום כך אין אדה"ז מוכיח (בשעהיוה"א) מזריקת אבן, אלא מוכיח מקרי"ס, כי בקרי"ס מבאר הרבי דלא רק שהמים נצבו כמו 'נד' (שהוא כח המנגד לטבעם העצמי להיות ניגרים), אלא שנצבו כ'חומה' דהיינו שנהפך טבעם העצמי להיות כחומה ואעפ"כ רואים שהוצרך להיות הרוח קדים 'כל הלילה', וא"כ מזה שפיר יש להוכיח לבריאת יש מאין שגם כאשר נהפך עכשיו להיות טבע של נברא, עדיין צריך לכח המחדש בכל רגע היות שזה היפך טבע הקודם. ע"כ.

אבל עדיין צ"ב, איך יתרץ מה שבכו"כ מקומות בחסידות כן מובא משל מזריקת אבן על בריאת יש מאין?

אלא הביאור בזה שבאמת גם בזריקת אבן, הנה ע"י הזריקה נהפך טבעם לטבע חדש, ומבואר בפרטיות במאמר מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ד"ה נתת ליראיך (סה"מ תשי"א ע' 292) דטבע העצמי של האבן הוא להיות במצב של 'כובד' ו'מנוחה'. ובזריקת האבן "נפרץ גדר הגבלתו לגמרי" ונהפך ל'קל' ו'מתנענע', עי"ש בפרטיות. וא"כ מובן שפיר שגם זריקת אבן הוא משל מכוון על בריאת יש מאין.

ומה שבשער היחוד מביא מקרי"ס ולא מזריקת אבן מובן שפיר עפ"י הערת כ"ק אדמו"ר ב'שיעורים בספר התניא' לתרץ הראי' מקרי"ס ליישב להמינים שכופרים במופתי התורה, ומתרץ הרבי שהכוונה בהראי' דקרי"ס (אינו לתרץ להמינים אלא) אליבא דאמת איך ניתן להוכיח בכלל ע"י כלל שכלי (שצריך להיות בכל רגע ורגע) לגבי הקב"ה שאינו מוגבל בכללי השכל. ולכן מוכיח אדה"ז מקרי"ס שהוצרך להיות בכל רגע ורגע שמזה מוכח שהנהגת הקב"ה בהבריאה היא באופן של כללי השכל וממילא מובן מזה ג"כ על בריאת שו"א.

ולפ"ז מובן בפשטות מדוע אין אדה"ז מוכיח מזריקת אבן, כי מזה רק מוכח שזהו כלל שכלי אבל עדיין אינו מוכח כלל על הנהגת הקב"ה, ולכן מוכיח רבינו מקרי"ס1.

אבל מובן דלאחרי שמוכיח בתניא שכ"ה הנהגת הקב"ה שמתנהג עפ"י כללי השכל, שפיר יש להוכיח ג"כ מזריקת אבן שצ"ל בכל רגע ורגע, וכנ"ל.