בד"ה זה היום (סה"מ מלוקט ח"ב עמ' קב) כותב כ"ק אדמו"ר "ומבאר אדה"ז כמ"ש בזהר מאן דנפח מתוכי' נפח, ומפרש מתוכיותו ומפנימיותו, היינו ד(שרש) הנשמה הוא בעצמותו ית', והגם שממשיך שם, דכמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש מישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית', הנה זה שהנשמה היא בבחי' מחשבתו וחכמתו ית' הוא כמו שהיא באה בהמשכה אבל שרשה (האמיתי) היא בעצמותו ית'".

וצ"ע לפ"ז איך יתפרש ההמשך בהפרק שאחר שכתב "מאן דנפח מתוכי' נפח" שהכוונה "דשרש הנשמה הוא בעצמותו ית'" ואיך הוא ממשיך אח"כ "כך עד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה" שזה קאי על הנשמה "כמו שהיא באה בהמשכה"?

ב'מראי מקומות הערות והגהות קצרות בסש"ב' - (רשימות על ס' התניא) - פנ"א, בחלק "לקוטי פירושים" (עמ' עא) כתב: "משכנה והשראתה: משכנה - באופן פנימי, והשראתה - באופן מקיף". עכ"ל.

וציינו שזה נעתק מס' שיעורים בספר התניא עמ' 699.

ועד"ז כתב בס' ליקו"ב (קארף) עמ' ש: "עיקר משכנה" הפנימית, "והשראתה" מקיפים. וציין "(כ"ק אד"ש)".

והנה הן אמת שבס' שיעורים בסה"ת (שם) פירש כנ"ל, אבל לא רואים שזה מלשון הרבי, כ"א לכאו' זה מדעת עצמו. - והרי רגיל בספרו שמביא באמת כו"כ פעמים את לשון ק' של הרבי - כאשר היתה כזה - אבל בפירוש הנ"ל לא הביא שום זכר לדברי הרבי -

ואבקש ממישהו לברר אם באמת פירוש זה הוא פירושו של הרבי.

דהנה במאמר אדמו"ר מהריי"ץ בסה"מ תש"ח - שצויין ע"י הרבי להמחבר שיעורים בסה"ת - והובא בספרו הנ"ל להלן בפרק זה גופא הערה 8 - כתב (לכאו') להיפך, וכדלהלן, וקודם שיושבים להתפלפל ולברר איך שאין סתירה בין ביאורים של שני הרביים, צריכים תחילה לברר האם בכלל נכונה השמועה שהרבי ביאר כזה (באיזה מקום אחר?).

וז"ל בסה"מ תש"ח פ"ז לאחר שמעתיק לשון התניא בפרק זה "והנה על המשכת כל התרי"ג מיני כוחות וחיות מהעלם הנשמה אל הגוף להחיותו אמרו שעיקר משכנה והשראתה של המשכה זו וגילוי זה הוא כולו במוחין שבראש כו'", ממשיך לבאר: "שאמר כאן ב' דברים המשכה וגילוי ועליהם אמר ב' לשונות משכנה והשראתה שמשכן שייך גם בדבר שהוא בעצם נבדל מהמקום שהוא נמצא שם משא"כ השראה שהוא בדבר שיש לו שייכות אליו".

ולכאו' ביאור זה הוא בהיפוך מהביאור דלעיל ש"משכן הוא באופן פנימי והשראה באופן מקיף". וצ"ב.

בס' שפת אמת (גור), מביא כמה פעמים בתוך פירושיו את ספרי כ"ק אדה"ז, ס' התניא וכן את ס' לקו"ת וסידור עם דא"ח. ובכמה מקומות בספריו ניכר אשר לא רק שהגה"ק הי' בקי בספרי יסוד אלו, אלא גם כמה מתורותיו יסודותם ושורשם הוא בתורת חב"ד מרבוה"ק. ונציין כאן מקומות אחדים מתוך דרושי אלול ור"ה.

אני לדודי, עבודת חודש אלול

א. בשפת אמת דרושי אלול תרס"א (בדפוסים הקדומים הוא בדף סט), כ' וז"ל: "על חודש אלול רמזו הפסוק אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול. דהנה בר"ח אלול נתרצה הקב"ה לישראל במ' ימים האחרונים ונתגלה הי"ג מדות, כמ"ש הנה אנכי כורת ברית, וזה הי' ע"י התעוררות התשובה של בנ"י, וכן לעולם יש התגלות הי"ג מדות בימים האלה לבנ"י בכח התעוררות התשובה. דהנה עיקר גילוי הי"ג מדות הם בתשרי כדאיתא בזוה"ק בשביעאה. והוא בחי' בהמצאו שמצד שאז נברא העולם מתגלה ידו הפשוטה לקבל שבים להמציא עצמו להנבראים במדותיו הטובים. אבל באלול ההתגלות בכח התעוררות בנ"י. וזהו אני לדודי, ודודי לי היא בתשרי שכפי התעוררות באלול כך זוכין בתשרי. ובאמת כמו שבנ"י קדמו לעולם. כן צריך להיות תמיד שבר"ה נתחדש הבריאה ובנ"י מקדימין באלול שהם קודמין להתחדשות הבריאה כו'". ע"כ.

ודברים אלו בשפ"א כנראה מקורם בתחילת הדרושים ד"ה אני לדודי שבלקו"ת.

וז"ל בלקו"ת (פ' ראה לב, א): "אני לדודי ודודי לי. ר"ת אלול. והענין כי באלול מתחיל בחי' אני לדודי דהיינו בחי' אתערותא דלתתא עד ר"ה ויוה"כ שהם בחי' המשכת אלקותו ית' למטה בבחי' התגלות, כמ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שמר"ה עד יוה"כ הוא בחינת שמאלו בחי' יראה לפי שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית' כו'. וזהו בחי' ודודי לי. רק שצריך תחלה לעורר את האוי"ר על ידי אתערותא דלתתא שהיא באלול. והנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים ולהבין זה כו' [ואח"כ מביא המשל הידוע דמלך היוצא לשדה שכולם מקבלים פניו כו']".

ובלקו"ת בתחילת ד"ה אני לדודי השני (פ' ראה לג, א), ז"ל: "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. הנה שושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי שבפסוק מי קל כמוך ושבפסוק קל רחום כו' שמשם הוא מקור התשובה להיות נושא עון כו' והם המתגלים בר"ח אלול שאז הוא בחי' עת רצון כי מר"ח אלול עד אחר יוה"כ הם מ' יום שעלה משה רבע"ה למרום לקבל לוחות האחרונות ומה ימים הראשונים ברצון כו', וז"ש הרועה בשושנים אצל אני לדודי ודודי לי שהוא ר"ת אלול. וצריך להבין מהו ענין י"ג מדות הרחמים בחדש אלול כו'". ע"כ.

ודודי לי, ר"ה ויוהכ"פ

והנה אכן נמצא כבר בספרי הקדמונים ע"ד הרמז דחודש אלול בר"ת אני לדודי ודודי לי, עי' בפע"ח ובשער הכוונות בדרושי ר"ה, ר"ח שער התשובה פ"ד, ב"ח או"ח סי' תקפא, אבודרהם סדר תפילת ר"ה, ועוד. אולם כמדומה בכל המקומות רק איתא אשר אני לדודי ודודי לי הוא הר"ת דאלול ושייך לעבודת אלול.

ואילו אדה"ז בלקו"ת מוסיף פרט נוסף אשר בחודש אלול הוא עבודת "אני לדודי" אתערותא דלתתא, ועי"ז נעשה אח"כ בחודש תשרי "ודודי לי" שהוא האתערותא דלעילא מלמעלה למטה (ר"ה ועשי"ת גילוי היראה, שמאלו תחת לראשי, ובסוכות גילוי האהבה "וימינו תחבקני").

ובמאמר ד"ה אני לדודי תשל"ב (נדפס בסה"מ מלוקט ח"ג, והובא בס' חסידות מבוארת ח"א בתחילתו), מבאר בארוכה שלא יהי' בסתירה מה דסיום הכתוב "ודודי לי" הוא ג"כ מן הר"ת ד"אלול", ובכל זאת מבאר בלקו"ת שזה קאי על הגילויים שבאים אח"כ בחודש תשרי. ע"ש דברים עמוקים ומשם תדרשנו.

ביאור השפ"א כמו בלקו"ת

ובשפ"א שהבאנו לעיל מבואר ג"כ הענין כמו בלקו"ת ממש, שעבודת אלול שאז ההתעוררות מצד בנ"י הוא "אני לדודי", ועי"ז זוכים בתשרי לההתגלות מלמעלה "ודודי לי". וע"כ מהרצאת הדברים ניכר שדברי השפ"א כאן מקורם הוא מהלקו"ת.

ועי' ג"כ בשפ"א שם דרושים לחו' אלול תר"מ (דס"ח ע"א): "ובחודש אלול (הזה) מתקיים אני לדודי, וע"י כן מתקיים בחודש תשרי ודודי לי, שהוא השפעת חיים וקדושה על כל השנה". ע"כ. וכאן נקט ג"כ שודודי לי קאי על חודש תשרי.

דרוש שפ"א המיוסד על מאמר אדה"ז

ב. עוד נציין כאן מקור נוסף, שהשפ"א מייסד דבריו על דרוש כ"ק אדה"ז.

בס' שפת אמת - לקוטים, בדרושי ר"ה, מביא ענין ארוך וכותב שמקורו הוא בסידור הרב. אמנם לא כל אריכות הדברים שם הם מהסידור, ובאותו דרוש יש גם תוספת מרובה מהגאון המחבר בעצמו (וגם בתוך התוספת משלו הוא מביא שם מס' התניא פל"א בענין המרירות שצריך לאכפיא לסט"א במיני' ובי'). אך שורש הביאור שם בענין קול פשוט שלמעלה מדיבור ובענין חזרת הדברים לשורשם בר"ה, זהו מן מאמר אדה"ז שכתבו כ"ק אדמו"ר האמצעי בהרחב הביאור בסידור עם דא"ח.

ולשלימות הדברים נעתיק כאן כל הלשון של השפ"א, גם מהקטעים שהם הוספות מהגה"ק בעל השפ"א, ואינם במקור בסידור עם דא"ח.

[בסידור עם דא"ח יש במאמר זה עוד הרבה ענינים ארוכים ועמוקים מאד שלא הובאו בביאורו הקצר של השפ"א, אך לא נוכל להציג כאן הדברים לפני הקוראים כי יש שם בסידור במאמר זה ענינים רבים על כמה דפים, שלא יכילנו הגליון כאן.]

לשון השפ"א בשם סידור הרב

וז"ל בשפת אמת שם: "עיין בסידור הרב בשם הבעש"ט. ותורף הדברים שקול היא קודם הדיבור והדיבור היא התרחבות הקול וכמו כן בסדר המשכת השפע מהש"י לעולם גם כן בחינת קול למעלה מבחינת הדיבור אשר שני אלו נקראים כלל ופרט עיין שם, והענין על ידי שבני ישראל מבינים שהכל מהקב"ה ואין לנו שכל לכוון מעצמנו את לבינו לאבינו שבשמים ובאין בבחינת קול שופר שהוא קול בלי חיתוך האותיות שהדיבור יש בו כוונת האדם שיאמר כך או כך אבל הקול היא רק צעקה מכללות הבל הלב עומק החיות והרוח ולכך קול זה עולה למקום גבוה שנקרא קול יעקב והיא למעלה מהדיבור.

שהרי כתיב בדבר ה' שמים נעשו והדיבור מהש"י הוא הפרט היוצא מן הכלל שהקב"ה הוא המדבר ומקיים ואף שהדיבור מקיים הנבראים מכל מקום נקרא גם הקיום על שמו כי הדיבור דבוק בקול והיא פרט הצריך לכלל, וכמו כן באדם דכתיב בצלמינו כו' שהחיות בכלל היא מהקב"ה כמו שכתוב ויפח כו' רק שמזה יש פרטים אשר האדם מושך החיות לפרט שרוצה וכפי ערך המשכת הפרט להכלל אצל האדם דהיינו שמבטל רצונו ופעולותיו בטלין להחיות שהיא הכלל נקודה הקדושה החיות שיש בו מהקב"ה, כמו כן זוכין לעורר גם למעלה שיהי' נכלל הפרט בהכלל וכשנכלל אז הוא רחמים גמורים שהרי הכלל קרוב יותר להמדבר שהיא הקב"ה והקב"ה בעצמו מלא רחמים וכל הדינים באים מריחוק הפרט מן הכלל ויש בזה אריכות דברים והמשכיל יבין עומק הדברים.

וכמו כן בהנ"ל על ידי שאדם מבטל ענין הדיבור שבו וצועק רק בקול מעורר הקול בשמים והיא המשכה חדשה מן הקול להדיבור ויורד חיים טובים מחדש.

ולרמוז לדברי בעלי הקבלה אף שאין לדבר במה שאין לנו שייכות רק במה שצורך למצוא המכוון מאתנו, שמה שכתבו ענין שינה ודורמיטא ודבר זה צריך הבנה, והפירוש דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והפירוש פשוט שאין הפסוק בא להגיד כי אין שינה לפניו יתברך רק כי ענין שומר ישראל שהקב"ה נקרא שומר ישראל גם לזה אין שינה, דהנה כתוב אין שכחה לפני כסא כבודך רק אתה זוכר מעשה כולם, אך דובר שקרים לא יכון ואין זכרון לרשע וצדיק בשוה ועוונות גורמים שלא יוכל להיות זכרון לאדם ונמשך לו החיות ממקום אחר שיש חיות גם לרשע והרי גם למעשה עבירה יש חיות והוא מסטרא אחרא, ואף כי הכל מהקב"ה כבר הגידו חכמינו ז"ל ענין זה שהקב"ה ברא עולמו להיות מדריגות שונות והמשכת חיות לכל דבר כפי זכותו ומקומו עד שיש מקום שנותן חיות גם לרשעים, וכפי צדקת הצדיק מתקרב אל הקב"ה בעצמו מקום שנאמר אין שכחה והוא מקום הזכרון, ובהסיר העוונות באין לזכרון, וכמו כן בחינה הנקרא שומר ישראל נאמר עליו לא ינום ולא יישן, וח"ו כשבני ישראל חוטאין וצריך להנהיגם במדת הדין ובחינת שומר ישראל הוא רחמים אם כן נעלם בחינת שומר ישראל שנתעלה במקום הנסתר ואף כי כתיב לא ינום כו' שאין הסרה לעולם לבחינת שומר ישראל כי חלק ה' עמו אבל בבחינת ריחוק הוא על כל פנים בשעת החטא, והוא גם כן מה שנתבאר לעיל ריחוק הקול מן הדיבור וצריך להיות תיקון לבחינת הדיבור שהוא הפרט שתלוי בפרט מעשה העולם כנ"ל.

ועל זה הוא ענין תשובה ועשרת ימי תשובה שהימים עצמם בבחינת תשובה ועיקר ענין תשובה היא להשיב הכל על מקומו והיינו חיבור וביטול הפרט להכלל כנ"ל שעל ידי תשובה ומעשים טובים בכוחו לחזור גם למעלה הדיבור להקול בנקודה זו אשר יש לכל אדם דביקות והמשכה מבחינת קול ודיבור שכל בני ישראל דביקין בהקב"ה כנ"ל, וזה הביטול היא התקיעות שמבטל חיתוך הדיבור ויודע שאינו יכול בכוחו כלום רק צעקה ממעמקים כו' ועל ידי זה נתעורר בחינת הקול שנקרא שומר ישראל כנ"ל.

ופירוש ממעמקים היא נקודה המוסתרת על ידי עוונות ונשאר רק בעומק במקום שאין שם מגע סטרא אחרא כמו שאמר אא"ז מו"ר זצלה"ה שיש נקודה טובה בכל אחד מישראל אשר הקב"ה מגין עלי' שלא יתקלקל לעולם רק שמוסתרת על ידי דברים חיצונים וזהו בכסא ליום חגנו עיין שם, וכפי הצעקה במרירות כל כך עד שנתבטל כל הדברים החיצונים וכל רצונו לעורר זאת הנקודה ובפרט בתקיעות של כלל ישראל על זאת הכוונה על ידי זה מתעורר גם בחינת עומק למעלה דהיינו גם כן בחינת שומר ישראל אשר נשאר תמיד רק בריחוק לפעמים וזהו מרחוק ה' נראה לי.

והתרועה גנח ויליל ניכר בו יותר תנועת התוקע והיינו שהתרועה היא הצעקה ויללה על מה שקלקלנו במעשינו ועל זה צריך להיות התיקון במעשינו דווקא כמו שכתוב בס' תניא על ענין המרירות אף שצריך להיות עבודה בשמחה רק לזבוח היצר רע צריך להיות במינו שהוא עצבות עיין שם, ועל ידי זה הקול בכי על מעשים הרעים על ידי זה נשברים המעשים רעים כמו שפירש בזוה"ק יודעי תרועה לשון שבירה כמו ויודע כו' אנשי סוכות, וכן תרועה לשון שבירה כמו תרועם בשבט ברזל, והוא כנ"ל שעל ידי זה נשבר גם כן למעלה ההסתר שמתגלה הפנימיות שהוא רחמים כנ"ל, וכל זה על ידי ביטול חיצוניות להפנימיות שהוא תשובה, ועל ידי שמתבונן האדם אשר כל החיות גם כח עשיות העבירה גם כן מהש"י ואם כן איך יכולין בכח ה' לעשות היפוך מרצונו ועל ידי מרירות הזה אשר מתחרט האדם ויש לו יותר צער מההנאה אשר הי' לו מן העבירה על ידי זה מתבטל העבירה בהנקודה חיות שיש בעבירה בעצמו.

וזהו שכתב הרב בס' קדושת לוי פירוש נושא וכובש שהקב"ה מלמד זכות על ישראל בב' דרכים א' שהרי אני נתתי לו כח לעשות העבירה וזה נושא שמגבי' העון לעצמו וכובש הוא שמלמד זכות על ידי שהם למטה ואין רואים גדולת הבורא ברוך הוא וברוך שמו כל כך לכך חוטאים עיין שם, ונראה שכמו כן יש ב' עניני תשובה א' ששב על ידי שמתבונן כנ"ל שהוא חיות הקב"ה ועל ידי זה נתמרמר ואז מעורר גם כן למעלה שגם להקב"ה עולה הנקודה חיות הנ"ל בבחינת נושא כנ"ל, ונגד כובש הוא שמתעורר חרטה איך עשה הרעה הגדולה הזאת כשמתבונן גנות מעשה רע שעבר על דעת קונו ועל ידי זה כובש הש"י שהרי נתברר לו איך שהי' אז באדם רוח שטות שלא הכיר גנות המעשה ושכח יראת הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ואלו הב' יתכן לומר הם תשובה מאהבה בחינת נושא לכך אמרו חז"ל בשב מאהבה זדונות נעשים כזכיות שעולה הנקודה חיות כנ"ל ותשובה מיראה בחינת כובש נעשה כשגגות שהי' בו אז רוח שטות בלי התבוננןת כשוגג ושיכור. ויתכן לומר כי אלו הב' הם תקיעה ותרועה וזהו שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר". ע"כ בשפ"א.

עוד בשפ"א מסידור שער התקיעות

ג. מאמר זה של הסידור עם דא"ח הובא גם בשפ"א דרושים לר"ה תרל"ב (סט, ג) וז"ל: "מדרש לעולם ה' דברך נצב בשמים. כמ"ש בשם הבעש"ט כי מאמר יהי רקיע מחיה כל רגע הרקיע וכן כל מאמרי השי"ת חיים וקיימים. ונמצא שורש כל דבר וקיומו הוא המקור והנקודה שנמשכת מן מאמר השי"ת. וזהו התקיעות שהוא קול בלי דיבור. שדיבור הוא התחלקות הקול לתנועות נפרדים ושונים. אבל הקול אחד מיוחד דבוק במקורו והיום בר"ה החיות דבוק בשורשו כנ"ל קודם התחלקות והשתנות. ורוצין לדבוק עצמן בפנימיות החיות כנ"ל. [עיין בסידור הרב ז"ל]". ע"כ.

בשם הבעש"ט ע"פ לעולם ה' דברך נצב

וגם מאמר הבעש"ט שמביא בשפ"א כאן ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים כי מאמר יהי רקיע כו', כנראה מקורו מתחילת שער היחוד והאמונה של אדה"ז. כי פי' זה בשם הבעש"ט הוא רק מאדה"ז (וספרים שלאחריו). עי' בס' בעש"ט עה"ת פ' בראשית עה"פ יהי רקיע. ובליקוט פירושים על תניא שעהיחוה"א שם עמ' נג ואילך.

א. בתניא ריש פ"ד כותב: "ועוד יש לכל נפש אלקית שלשה לבושים שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה...".

ואולי יש להעיר, דלכאורה, מתאים לזה שרבינו התחיל לומר שהן המחשבה והן הדיבור והן המעשה הן לבושים לתרי"ג מצות התורה, וממשיך בכיוון זה בנוגע למעשה ודיבור, כן היה לו לסיים גם בנוגע למחשבה ולומר ובדיבור ובמחשבה הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן.

בסגנון אחר: למה מחלק רבינו בין דיבור למחשבה, שבדיבור העסק הוא בפירוש כל תרי"ג מצות ובמחשבה העסק הוא בפרד"ס התורה.

ולכאורה הן בדיבור והן במחשבה יכול להיות העסק בפירוש כל תרי"ג מצות התורה ועל דרך זה הן בדיבור והן במחשבה יכול להיות העסק בפרד"ס התורה.

ב. וממשיך רבינו שם: "...שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה".

ואולי כדאי להעיר שקרוב ללשון זה נמצא גם בפ"ה, אבל שם הלשון: "...מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס".

וכאן אינו מזכיר כלל "ושרש נפשו למעלה".

בגליון תתקמב (עמ' 38) נעמד הרב נ.ש. שי' על מ"ש בתניא פ"ה "וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר מצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור", והאריך מאוד לבאר מה היא החילוק והעדיפות שבמצות ת"ת שבדיבור על שאר מצות שבדבור.

והחילוק מפורש בפכ"ג "אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדבור בד"ת שבפה..מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי הרצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה", שממ"ש בטעם היחוד "כי הרצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה" מובן שזה שייך בת"ת לבד. אבל כח הדבור שבשאר מצות הרי הם ככח המעשה שהם מרכבה לבד לרצון העליון ואינם מיוחדים ברצון העליון כמ"ש שם.

גם הקשה על מ"ש בפל"ח (עמ' נא) בהחילוק בין גוף המצוה לנשמת המצוה "כי גוף מצות עצמן ממש הן ב' מדרגות שהן מצות מעשיות ממש ומצות התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וק"ש ותפלה וברכת המזון ושאר ברכות" הרי שתלמוד תורה בכלל גוף המצוה, ובהגה"ה שם כותב שתלמוד תורה בכלל נשמת המצוה וכמ"ש שם "שכוונת המצות ותלמוד תורה היא במדרגת אור".

ופשוט שהמילה "שכוונת" שבדברי ההגה"ה קאי גם על "ותלמוד תורה", ור"ל הכוונה שבתלמוד תורה ולא תלמוד תורה עצמה. ולא קאי על מצות תלמוד תורה, אלא על "הכוונה" שבה שהוא הדו"ר כמ"ש שם (ולא קאי על כונת העיון שבתלמוד תורה).