ידוע גודל החשיבות שכ"ק אדמו"ר מיחד לפרק מא בתניא, שבו מבואר כיצד הענין דיראה תתאה - היינו קבלת עול מלכות שמים - הוא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. בכו"כ אגרות קודש מורה לאנשים לשנן חלקו הראשון של הפרק בעל פה, וגם הכניס פתגם ממנו בתוך י"ב פסוקים ומאמרי רז"ל.

כדאי להעיר, שבכמה כת"י של התניא מהדורא קמא רואים שבתחילה הסתיים התניא באמצע פרק מא. והרי הכל הולך אחר החיתום ..

אולי יש לקשר זה עם המבואר בשיחת ש"פ וישלח תשמ"ב, שתניא מהדורא קמא מורה על ראשית העבודה שהיא מתוך קבלת עול - עיין שם שעל יסוד זה מבאר רבינו כמה שינויים בתחילת התניא בין מהד"ק ונוסח הנדפס. ונמצא שזה מתאים גם עם סיום התניא, שבמהד"ק מסתיים עם הענין דקבלת עול, יראה תתאה, ורק במהדורות שלאח"ז מבאר גם ההבדל בין יראה תתאה ויראה עילאה, ואריכות גדולה (בפרקים מג - נ) בדרגות השונות באהבת ה'.

כדאי לעמוד איפוא, על המשך הענינים בפרק זה, שלכאורה צריך ביאור.

ובהקדם המשך הענינים בתניא מפרק לה ואילך:

מפרק לה עד פרק לח מאריך אדה"ז במעלת המעשה, וכיצד הכוונה העליונה של דירה לו ית' בתחתונים נפעל בעיקר על ידי מעשה (ולא אהבה ויראה). מאמצע פרק לח עד סוף פרק מ מבאר, לאידך גיסא, הצורך ב"כוונה" - דהיינו קיום התומ"צ מתוך דחילו ורחימו - כי רק על ידן התורה ומצוות "פרחא לעילא", ומאריך בדרגות שונות ב"כוונה" (דו"ר טבעיים, שכליים, מרכבה) - שבזה תלוי עד כמה התומ"צ "פרחא לעילא", וכן ההבדל בין תומ"צ שנעשו סתם" או שלא לשמה ממש.

מפרק מא ואילך מבאר ב"כוונה" גופא - ההבדלים בין דחילו ורחימו. מפרק מא עד אמצע פרק מג מבאר שתי הדרגות ביראה, קודם יראה תתאה (פרק מא-מב) ואח"כ יראה עילאה; ומאמצע פרק מג עד סוף פרק נ - כמה דרגות ואופנים שונים באהבת ה'.

לפי זה צריך ביאור לכאורה כל חצי השני של פרק מא, שלאחרי אריכות הביאור שראשית העבודה היא יראה תתאה שהיא עבודת עבד ולא די באהבה לבדה, כי התורה אמרה ועבדתם גו', מסיק (נז, ריש ע"ב) שבאהבה בלי יראה לא פרחא לעילא באהבה לבדה כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד, ואח"כ מוסיף: "וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא אף שנק' עבודת עבד וצריךלהיות ג"כ בחי' בן לעורר האהבה הטבעית עכ"פ המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו עכ"פ לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו ית', וזאת תהי' כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו לדבקה בו נפשו האלקית והחיונית ולבושיהן כנ"ל".

והנה, לפום ריהטא הוספה זו אודות הצורך גם באהבה אינה אלא מאמר המוסגר בהמשך הענין כאן שמדבר במדת היראה, שלמרות ההכרח הגדול ביראה להיותה "עבודה" (ועבדתם גו') מ"מ אסור לשכוח גם על אהבה כי צ"ל שני כנפיים. אבל אין פרק זה המקום לביאור ענין האהבה.

אך ראה זה פלא שמכאן עד סוף הפרק מאריך בשלשה עמודי שלמים בכמה פרטים על כוונה זו לדבקה בו ית' (שזהו ענין האהבה, החפץ "לדבקה בו ית'", כנ"ל פרק ד) ורק בפרק הבא חוזר וממשיך בענין היראה!

ואלה הם הפרטים בענין הדביקות בו ית' שמבאר:

א) מתחיל באריכות שבאמת כוונת הדביקות בו ית' צ"ל באופן שרוצה לדבק שורש נשמות ישראל - היינו בחינת שכינה - עם מקורה, היינו יחוד קוב"ה ושכינתי' (יחוד סובב וממלא), אלא זהו רק אצל מי שיש לו אהבה רבה לעשות נחת רוח לפניו לבד ולא לרוות נפשו הצמאה (לעיל סוף פרק י' נתבאר שזוהי דרגת צדיק גמור שנק' בני עלי').

ב) אח"כ ממשיך שכל אחד חפץ באמת לדבקה בו ית' עד כדי מסירת נפש.

ג) מסביר כיצד כל ענין של עסק התורה והמצוות הוא באמת ענין של מסירת נפש, ועל זה הושתת ענין התפלה "אליך ה' נפשי אשא - שהוא דביקות בה' באופן של מסירת נפש.

ד) ושוב מאריך כיצד צריך להתחיל לימודו בתורה בכוונה זו של של מסירת נפש.

ה) מוסיף שאדם הלומד כמה שעות רצופות צריך לחזור על כוונה זו בכל שעה ושעה.

ו) מסיים שכוונת המסירת נפש גופא צ"ל רק כדי לעשות נחת רוח לפניו ית' - וחוזר שכוונה זו היא באמת לאמיתו (וכבר שקו"ט כיצד מתאים זה עם מ"ש לפנ"ז שכוונה זו היא אמת רק באדם שיש לו אהבה רבה כו').

אשר לכאורה כל אריכות זו וריבוי פרטים אלה באופן הכוונה של דביקות בה' (שהיא אהבה) אין מקומה בפרק זה, באמצע הדיון על מדת היראה!

לכאורה הביאור בזה הוא על פי המבואר בלקו"ש ח"ז פ' בהר שעיקר החידוש בפרק מא על הנחיצות ביראה הוא, שזה שאצל האדם צ"ל ענין היראה הוא לא רק כדי שהאדם יהי' "עבד ה'" אלא היראה נחוצה גם בשביל ה"ועשה טוב". כלומר: בפרק ד' מבואר שאהבה היא שרש לרמ"ח מ"ע ויראה לשס"ה ל"ת, ועפ"ז קס"ד שלועשה טוב מספיק ענין האהבה, ועל זה מחדש שגם בועשה טוב צ"ל יראה, כי כל ענין מצוות עשה הוא מה שעל ידן נוצרה הדביקות עם אלקות (כמבואר בתניא פרק ד "ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פיקודין"), אך אי אפשר להיות דביקות בין נברא לבורא ללא ענין הביטול, שזהו גדר היראה (כי אהבה היא בחינת "יש"). עיין שם בארוכה.

ולפי זה יש לומר, שזהו גם תוכן האריכות בחלקו השני של פרק מא - לומר, שבזה גופא, לא די לקיים מצוות עשה גם מתוך רגש היראה וקבלת עול, אלא שגם האהבה גופא צ"ל חדור ברגש הביטול והיראה.

וזהו תוכן כל אריכות הפרטים הנ"ל - שמתחיל מלמעלה למטה, הדרגא הגבוהה ביותר באהבת ה', שהיא בבחינת ביטול במציאות ממש, "אהבה רבה לה' לבדו", שכל כוונתו אינה אלא "לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה'" [ולהעיר שלעיל סוף פרק י' לשון אדה"ז הוא ""ולא כדי לדבקה בו ית' בלבד", שלכאורה משמעות הלשון היא שמכוין גם לזה, ואילו כאן משמיט מלת "בלבד" - כי היא "לה' לבדו"].

ומבאר שכל אדם חייב להרגיל עצמו בכוונה זו - זאת אומרת, שנחוץ ביותר וביותר שכל אדם ישתדל בכל כוחו שאהבתו לה' יהי' חדור (כפי יכולתו, עכ"פ "מעט מזעיר") בהרגש של ביטול במציאות ממש!

ושוב מבאר שגם "יחוד הנפש והתכללותה באור ה'" שכל אחד חפץ באמת לאמיתו - ענינו ותוכנו הוא ענין של מסירת נפש, היינו שאין זאת אהבה במובן הרגיל, להנאת ותועלת האוהב, אלא תנועה של מסירת נפש, היינו "איבוד" ישותו ומציאותו.

ומוסיף ומדגיש שזהו כל תוכן ענין לימוד התורה, תפלה או העסק במצוות - שבשעה שהאדם עוסק בהם הרי זה כאילו האדם נפרד מגופו ("איך בין יעצט געשטארבן") והוא במצב כמו בצאת הנפש מן הגוף!

וכל כך נחוץ הרגש ביטול זה (היינו, שזה צ"ל ההרגש של גדר דביקותו באלקות ואהבתו לה') עד שלא די שיזכור על זה בתחילת הלימוד, אלא צריך לחזור ולכוין זה בכל שעה ושעה.

ובסוף על האדם לדעת - שגם בהרגש מסירת נפש זה, אסור לחשוב על עצמו! אל יעלה על לב אדם שמותר לו להתענג בכך שהגיע לידי דרגא גדולה כזו שזוכה למסור נפשו לה' - לא ולא! כל כוונתו צ"ל "רק" שעל ידי מסירת נפשו הוא גורם נחת רוח להקב"ה, "שמחה למלך" (לא שמחה לעצמו) - ומסיק שכוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל.

[ויש להעיר מדברי אדה"ז לעיל סוף פרק לג - וגם הוא אחד מי"ב פסוקים ומאמר חז"ל - "שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים", היינו שביכולתו של כל אחד ואחד מישראל להרגיש שמחה (לא מהישגיו כו' אלא) "בשמחת ה'"].

הרי שלפי משנת אדה"ז, אסור להיות שום תערובת של רגש מציאות עצמו אפילו בהתעוררות מדת האהבה.

וזהו פירוש הענין ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראה וקבלת עול מלכות שמים, היינו שלא זו בלבד שהיא העבודה שחייבים להתחיל בה ("ראשית העבודה") אלא היא עיקרה ושרשה של כל ענין העבודה, כמו שורש האילן שממנו חי כל פרטי האילן כולם, כך אין שום ענין בעבודת ה' שיכול "לחיות" בלי רגש הביטול וקבלת עול, שלכן גם רגש האהבה והדביקות צ"ל חדור ברגש הביטול.

בתניא פ"א כתב רבנו הזקן: "אבל לענין אמיתית שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים ארז"ל [ברכות סא, ב] צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר [תהלים קט, כב]ולבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית". עכ"ל. - ועי' אגרת התשובה פ"ז (צז, א): "שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך כמאמר רז"ל ע"פ ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית".

איתא בגמ' ב"ב (יז, א): "שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל, ["באברהם כתיב (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל. ביצחק כתיב (שם כז, לג) ואוכל מכל. ביעקב כתיב (שם לג, יא) וכי יש לו כל, כלומר לא חסרו שום טובה" עכ"ל רש"י שם]. ויש אומרים אף דוד דכתיב [תהלים קט, כב] ולבי חלל בקרבי". [ומפרש רש"י שם בד"ה 'חלל בקרבי': "יצר הרע מת בקרבי"].

ושואלת הגמרא: ואידך [והתנא האחר מדוע לא הזכיר גם את דוד]? ומתרצים: "צערי' הוא דקא מדכר ["על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות", עכ"ל רש"י שם], אבל אין הפסוק מדבר על שיצרו הרע מת בקרבו, ולכן מנו רק שלשה אלו בלבד.

לפי"ז נמצא שרבנו הזקן קאי רק לפי ה'יש אומרים' שבגמ' בלבד.

ונראה לבאר דבאמת רבנו הזקן קאי אליבא דכו"ע, ובהקדם מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיעורים בס' התניא (ע' 151 הערה 9): "הפירוש ד'חלל' הוא (לא ענין של מיתה כמו 'כי ימצא חלל' [שופטים כא, א], 'חלל חרב' [חוקת יט, טז], אלא) מלשון חלול (ריק), שאין לו יצה"ר, ואח"כ מוסיף ביאור 'כי הרגו' - למעוטי מדריגה נעלית יותר, מדריגת אברהם שהפכו ליצה"ר (כדאיתא בירושלמי ספ"ט דברכות ["עשה יצר הרע - טוב"]), שאז אין לבו חלל בקרבו - למעליותא, אבל ברש"י ברכות ["יצר הרע הרי הוא כמת בקרבי שיש בידי לכופו"] ופשטות הירושלמי ["דוד לא הי' יכול לעמוד בו והרגו בלבבו"] - הפירוש ד'חלל' הוא מענין מת. וברש"י [אולי צ"ל ראב"ע - ושם: "מגזרת חלל . . ויש אומרים מגזרת חלול לוחין"] תהלים - ב' הפירושים". עכ"ל.

ומעתה י"ל דבאמת לדעת כולם היצה"ר מת בקרבו, ומה שהתנא האחר לא הזכיר גם את דוד, היינו מפני שהתנא מיירי רק בנוגע לאלו שהם במדריגה נעלית יותר, מדריגה שהפכו ועשו את היצה"ר לטוב. וי"ל דזהו הכוונה בהלימוד 'דכתיב בהו בכל מכל כל' דמיירי גבי תכלית השלימות - בכל, שלא רק הרגו אותו בלבם, אלא שגם הפכו אותו לטוב, וזהו י"ל הכוונה במה שמסיים רש"י: "לא חסרו שום טובה". משא"כ "דוד לא הי' יכול לעמוד בו והרגו בלבבו" ולא הפכו לטוב, לפיכך לא הזכיר התנא האחר גם את דוד עם האבות שכן הפכוהו לטוב.

וי"ל דזהו כוונת רש"י במה שכתב: "צערי' קא מדכר, על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות", וי"ל שזהו לא (רק) על צרותיו וסבלותיו בגשמיות, אלא כמ"ש בירושלמי: "דוד לא הי' יכול לעמוד בו [והיינו בעיקר על צערו וסבלו ברוחניות, ולכן היה נאלץ רק] והרגו בלבבו", והפסוק שפיר מדבר על היצה"ר, ומתרעם על שלא הפכו לטוב.

ועפי"ז יבואר היטב מ"ש רש"י "הוא מתרעם ואומר", דאם הכוונה היה רק [כמ"ש בביאור שבגמרא 'שוטנשטין':] ש"דוד מזכיר בפסוק זה את צערו וסבלו, שמשום צרותיו הרבות לבו כאילו 'מת' בקרבו, שאבד לו הכח לחיות, ואין הפסוק מדבר על יצר הרע" - לפי"ז הול"ל: "על לבו ממש אומר שמת בקרבו מרוב צרות", ולכאורה תיבות "הוא מתרעם" מיותר לגמרי. ויתירה מזו, דבעצם משמע שהוא 'מתרעם' על עצם הדבר 'שמת בקרבו', ולפי פשוטו אין לזה מובן. ברם לפי הנ"ל א"ש מאד, כי 'התרעם' על שלא הי' יכול לעמוד בו (ולהפכו לטוב כמו האבות), והיה נאלץ (רק) להרגו בלבבו, ועל זה 'התרעם' ש'מרוב צרות' 'שלא הי' יכול לעמוד בו' נבצר ממנו להפכו לטוב והיה מוכרח רק להרגו וא"ש.

וה'יש אומרים' שכן הזכירו גם את דוד, לא נכנסו לפרטים אם כן הפכוהו לטוב או לא, העיקר שהיצה"ר מת בקרבם.

ולפי"ז נמצא שרבנו הזקן קאי אליבא דכו"ע "שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית", וא"ש.

* * *

בתוס' שם ד"ה שלשה לא שלט בהן יצה"ר כתבו: "אין לפרש שלא שלט כלל, דא"כ היכי קבלו עלי' אגרא? אלא כדאמר (יומא לח, ב) מאי דכתיב [שמואל א ב, ט] רגלי חסידיו ישמור, כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, ה"נ כיון שראה הקב"ה שהיו דוחקין עצמן כל כך להתרחק מן העבירה סייעם הקב"ה מכאן ואילך שלא שלט בהן יצה"ר". עכ"ל.

והנה אין דבריהם סותרים למ"ש בתניא וירושלמי הנ"ל, דבאמת כאן 'חטא ועבירה' אינם ח"ו כפשוטו כלל, אלא ע"ד מה שנאמר במלכים א (א, כא) "אני ובני שלמה חטאים" ופרש"י 'חסרים', והיינו שחסרים משלימות, ע"ד הנ"ל שחסרים מהפיכתן לטוב.

ומה שכתבו התוס' "סייעם הקב"ה מכאן ואילך שלא שלט בהן יצה"ר" י"ל דהיינו שהפכוהו לטוב. ולפיכך גם מדויק מ"ש 'רגלי חסידיו' דוקא, כי חסיד נעלה אפילו מצדיק כידוע מרבנו הזקן שהביא ראי' מגמ' נדה (יז, א) גבי צפורנים, ומהתוס' שם ד"ה שורפן.