הנה ברמב"ם בהל' שופר פ"א ה"א פסק דמצות שופר בר"ה היא השמיעה, ובהל' שמיטה ויובל פ"י ה"י פסק דמצות שופר ביובל היא התקיעה.

וכבר האריכו המפרשים לבאר החילוק בין מצות שופר ביובל ור"ה, ראה בשו"ת רדב"ז סי' אלף ת"ל ובתשובת ר"א מזרחי סי' מא ובתשובת מהר"ם אלשקר סי' ח ועוד כמצויין ברמב"ם פרנקל שם.

ותוכן הביאור הוא דגדר מצות שופר בר"ה היא השמיעה כדי שיעורר לבו לתשובה כמו שכתב הרמב"ם שם, משא"כ ביובל גדר המצוה היא ההכרזה שישמעו העם להוציא עבדיהם. ולכן חיובו היא התקיעה וההכרזה, וכמבואר ברמב"ם בספר המצוות מצוה קלו.

ואע"פ שגם ביובל הכוונה בההכרזה היא שישמעו האדונים כדי לשחרר עבדיהם, מ"מ המצוה המוטלת על כל אחד אינה שהוא ישמע הכרוז אלא שיכריז ע"י תקיעת השופר, ויכול הוא לשמוע מאחר וכמו שמבאר במהר"ם אלשקר שם.

והנה עפי"ז מבואר גם הא דפסק הרמב"ם שם בהל' שמיטה ויובל פ"י הי"א "וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין".

ובלח"מ הל' שופר שם כתב דלאו דוקא דכל אחד יש לו חיוב לתקוע ויכול לצאת בתקיעתו של חבירו כמו בשופר בר"ה [ועד"ז במקרא מגילה שמצותה היא הקריאה ואעפ"כ יוצא בקריאת חבירו מדין שומע כעונה],

אלא דכוונת הרמב"ם היא רק שאי"ז מצוה על בי"ד כמו קדוש החודש אלא דהחיוב מוטל על כל יחיד אבל אין חיוב לכל אחד לתקוע.

אמנם מפשטות לשון הרמב"ם "וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין" משמע דיש חיוב על כל יחיד, וכן מבואר בתשובת הרמב"ם.

ויש לבאר הטעם כיון דענינו של המצוה היא ההכרזה דהגיע שנת היובל ולכן יש על כל אחד החיוב להכריז וזה מוסיף בההכרזה,

ואינו דומה למקרא מגילה שהמצוה היא הקריאה כדי לפרסם הנס ויש הטעם דברוב עם הדרת מלך דעי"ז מתפרסם יותר הנס, אבל הכא - צריך כל יחיד ויחיד לתקוע כדי להכריז.

וי"ל עד"ז בהיותנו בשנת היובל לנשיאות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ומצווים ועומדים אנו מפי רבינו להכריז ש"ישמעו העם" ש'הגיע זמן גאולתכם' ו'הנה הנה משיח בא', הרי עתה בשנת היובל מודגש עוד יותר החיוב על כל יחיד ויחיד להכריז ולפרסם זאת.