ברמב"ם הל' טומאת צרעת (פ"ו, ה"ב) "הראש והזקן שנשר כל שערן והשחין והמכוה שהעלו צרבת, מטמאין בבהרת כמו שביארנו, ואין מצטרפין זה עם זה ואין נגע עור הבשר פושה לתוכם ואינן מטמאים משום מחי', אבל מעכבין את ההופך כולו לבן".

והנה מפשטות ל' הרמב"ם לכאורה נראה, שאף שבהרת בעור הבשר טמאה ע"י סימן של "מחיה", מ"מ בראש וזקן שנשרו או שחין או מכוה שהעלו צרבת, אף ש"בהרת מטמאה" מ"מ אין מחי' סימן טומאה בה.

והנה שחין ומכוה שהעלו צרבת, הרי מפורש לעיל (פ"ה) שסימני הטומאה שלהם הוא שער לבן ופשיון ולא מחי', אבל בנוגע ראש וזקן שנשר צ"ע (וכמו שהקשו באחרונים ראה ס' המפתח רמב"ם פרנקל) דהא מפורש לעיל (ה, ט) שמטמא במחי', וכל' הרמב"ם (שם הי"א): "הראש או הזקן שנקרחו כעור הבשר לכל דבר אלא שאין מטמאין בשער לבן".

ואולי י"ל בזה, דהנה בריש פ"ו מבואר: "אלו מקומות באדם שאין מתטמאין בבהרת תוך העין . . כל אלו המקומות אין מתטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ולא הנגע פושה לתוכן ואין מתטמאין משום מחי' כו'".

ולכאורה צ"ב, מהו החידוש שאין מתטמאין משום מחי', הא אין במקומות אלו נגעים בכלל. והבי' בזה הוא כמבואר בכס"מ, דאין הכוונה באין מתטמאין משום מחי', כגון שיש נגע בתוך הקמט וכיו"ב שאין הנגע הזה מיטמא ע"י מחי', דפשיטא, ומאי קמ"ל, אלא הכוונה היא דאם יש בהרת בעור הבשר הגלוי ובתוך הנגע יש מחי', אף שמחי' היא סימן טומאה, אבל אם המחי' שבתוך הנגע היא בתוך הקמט, אף ששאר הנגע הוא במקום גלוי, מ"מ אין מחי' כזו סימן טומאה. והיינו דהא דבית הסתרים אינו מטמא, הוא לא רק דנגע דבית הסתרים אינו מתטמא, אלא גם סימן טומאה בבית הסתרים אינו מטמא נגע שבמקום גלוי.

ועפי"ז י"ל דהא דפסק הרמב"ם (י, ב) ש"הראש והזקן שנשר . . ואין נגע עור הבשר פושה לתוכן ואינן מטמאין משום מחי'...", והקשו ע"ז המפרשים, דלכאורה הוא סתירה להא דפסק לעיל שמטמא בסימן מחי'. ועפהנ"ל י"ל בפשטות, שהכוונה ב"ואינן מטמאין משום מחי', הוא אדלעיל מיני', והיינו "שאין נגע עור הבשר פושה לתוכן", והיינו שאין המקום הזה יכול להצטרף לטמא נגע עור הבשר ע"י פשיון. ועד"ז "ואינן מטמאין משום מחי'", הכוונה היא שעור הבשר אינו מתטמא ע"י מחי' שנמצא בעור הזקן שנשר, והיינו שאף שאם הי' נגע בעור הזקן שנשר מתטמא הנגע ע"י מחי', מ"מ אין מחי' במקום זה יכולה לשמש כסימן טומאה לנגע בעור הבשר, כמו שאין פשיון בעור הזקן יכול לשמש כסימן טומאה לנגע בעור הבשר.