בקובץ שעבר (תתעד) הבאנו מה שנראה מדברי הרמב"ם בסה"מ שעיקר מצות מחיית עמלק היא מצוה המוטלת על הצבור, ומדבריו בהלכות מלכים משמע שהיא מצוה השייכת גם להיחיד.

גם הבאנו דברי החינוך במצוה תר"ד דנראים סותרים זא"ז, דמתחיל לומר שהיא מצוה המוטלת על הצבור, ומסיים "ובאמת גם על כל יחיד מישראל מוטל החיוב וכו'", ומסיק, ש"אם אינו הורגו ביטל עשה זה". עיי"ש.

והנה הבאנו שענין כזה מצינו במצות בנין בית הבחירה: הרמב"ם בספר המצות כתב שהיא מצוה המוטלת על הצבור, ובהלכות ביהב"ח כתב דהכל חייבים לבנות ולסעוד וכו', ומכאן שהיא מצוה מוטלת על היחיד. ועיי"ש מה שכתבנו ע"ז.

והבאנו מ"ש כ"ק אדמו"ר דבבנין ביהב"ח יש ב' דינים: א. דין מצד הגברא שזהו חיוב המוטל על הצבור. ב. דין מצד החפצא של ביהמ"ק דצריך להעשות ע"י כלל ישראל וכאו"א בפרט, היינו דאין זה חיוב על הגברא אלא שביהמ"ק "מחייב" שכאו"א ישתתפו בהבנין. ובזה ביאר ג"כ איך שייך שהנשים יתחייבו במצוה זו, מאחר שהיא מ"ע שהזמן גרמא, והסביר, דזהו משום דאין זה חיוב על הגברא, ועיי"ש.

והנה להבין כל הנ"ל יש להסביר ביתר ביאור ענין זה של חפצא וגברא בחיוב המצות, ולעיין קצת בסוגיא הנ"ל בהל' ביהב"ח:

והנה כ"ק אדמו"ר חידש בדין בניית ביהמ"ק גדר של חפצא; דבעצם אין הגברא מחויב בזה כלל אלא החפצא של ביהב"ח מחייב הענין, וכאו"א מישראל ישתדל לקיים מה שהחפצא של ביהב"ח מחייב. ואע"פ שלשון הרמב"ם הוא "הכל חייבים לבנות ולסעד", כבר עמד על זה כ"ק אדמו"ר, ופירש, שחיובן הוא מצד החפצא היינו שהמקדש מחייב את הענין.

אך עדיין צ"ע בהלשון, דמשמע שיש חיוב גברא ע"ז ג"כ.

גם יש לדקדק בענין חפצא זו, דאם מאן דהו לא רוצה לבנות ולסעוד בודאי שזה לא יהי' נחשב לו שביטל מ"ע, וא"כ יל"ע מי יחייב כאו"א מישראל לבנות ולסעד. ואולי י"ל דכ"ז יהי' נכלל בחיוב המוטל על הצבור, היינו, דהחיוב הוא על הצבור והצבור צריכים לדאוג שכאו"א יבוא לבנות ולסעד בבנינו. דמצד אחריות הצבור לכך שיבנה בהמ"ק הם יכולים לכוף כאו"א מישראל לבנות ולסעד בבנינו, כלומר, אע"פ שלהיחיד אין שום חיוב ואינו עובר על כלום אם לא יבנה ולא יסעד בבנינו, מ"מ מצד המצוה המוטלת על הציבור שיבנה ביהב”ח, ומאחר שהחפצא של ביהב”ח מחייב השתתפות היחיד, יכולים הצבור לכוף היחיד להשתתף.

ולפ"ז יש לפרש דלשון הרמב"ם "הכל חייבים" הוא כפשוטו - דהם "חייבים", רק דאין זה בתור חיוב על הגברא כמו שאר הכל חייבים שבתורה, כ"א שחיוב זה הוא באופן גרמא היינו דהצבור מטיל החיוב על היחיד בכדי שהצבור יקיים חיובו. וא"ש לשון הרמב"ם.

והנה יל"ע בדברי כ"ק אדמו"ר דבאמת הי' אפשר לפרש באופן אחר ענין חיוב המצוה כאן, והוא דאכן ישנה מצוה חיובית המוטלת על מי שהוא לעשותה, כלומר שיש חיוב לעשות המצוה ובזה נכללת ג"כ ההשתדלות עבור המצוה, וחיוב זה הוא על אחריותן של הציבור, וע"ז נאמר במצות ביהב"ח שהיא מצוה המוטלת על הציבור דהם האחראים לראות שיהא ביהב"ח לישראל, וביחד עם זה יש פרטים שבמצוה, שכאו"א מישראל יש לו חיוב פרטי לבנות ולסעד, היינו דאין עליו אין עליו החיוב לגמור הבנין או האחריות על ביהמ"ק, רק שישתתף בבניננו.

ונפק"מ דאם יש בידו לעשות מה שהוא עבור הביהמ"ק ואינו עושה ה"ה מבטל מ"ע, אך אם עושה מה שביכלתו ה"ה מקיים מ"ע ואינו מחויב לעשות יותר (ויל"ע מה נקרא כדי יכולתו, ועד כמה חייב הוא לעשות ולבנות ולסעד).

היוצא מהנ"ל, דיש חיוב גברא שנושא איתו אחריות המצוה, ויש פרטי המצוה - שהמצוה תעשה בפועל - דזהו כמו החפצא של המצוה. ובנוגע לבהב"ח אחריות המצוה מוטלת על הציבור, ופרטי המצוה, היינו פעולת המצוה, היא חיוב על כל יחיד ויחיד.

וי"ל, דמשו"ה חידש כ"ק אדמו"ר חיוב חדש של חפצא משום דבהכי א"ש למה חיוב זה הוא גם על נשים כמ"ש, אבל לדברינו שזהו באמת חיוב על פרטי המצוה, א"כ צ"ע למה יתחייבו נשים במצוה זו.

ואפ"ל דכד דייקינן בלשון הרמב"ם כשהביא האי דינא ד"הכל חייבים לבנות ולסעד בעצמם אנשים ונשים" הוסיף המילים "כמקדש המדבר", ואולי כוונת הרמב"ם להסביר האי דינא ולתרץ איך שייך חיוב זה על הנשים, דמאחר שהן הביאו לנדבת המשכן והשתתפו בעצמם בתפירת המשכן, נעשה זה בנה אב לכל הבתי מקדש שיעשו על ידי כולם, ואולי הוה זה כמו שקבלו על עצמם לחובה (ובדומה למה שמצינו בנוגע לתפלת ערבית רשות, דעכשיו קבלו עליהם חובה), או מצד שזה גופא שהמצוה דבנין בית הבחירה נובעת מהפסוק "ועשו לי מקדש", לכן צריכין לעשות כסדר שעשו הם, ואע"פ ששם היה זה בנידבת לבם ולא מצינו ציווי על זה, מ"מ מהם נלמד לכל הבתי מקדש שיעשה כצורה וסדר של מקדש המדבר. ודו"ק.

ולהמתיק הענין קצת י"ל דמצינו ב' דעות בתוכן ביהב"ח; דלשיטת הרמב"ם והחינוך המכוון של ביהב"ח הוא "להיות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה וכו'" וכן כתב החינוך במצוה צה "לבנות בית לשם ה' כלומר שנהי' מקריבין שם קרבנותינו אליו ושם תהי' העליה לרגל ע"פ כל ישראל בכל שנה וכו'". ע"ש.

אמנם הרמב"ן בפרשת תרומה כתב הטעם לכך שהציווי דעשיית ארון וכפורת קדם לשאר כלי המשכן "דהנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון . . על כן הקדים הארון וכו'". ועיין בלקו"ש חלק יא שיחה ב' לפרשת תרומה מ"ש כ"ק אדמו"ר בזה.

והנה הרמב"ם לשיטתו, דתכלית המכוון של ביהב"ח הוא הקרבת הקרבנות, אפ"ל דלדידי' היחידים מחוייבים להשתתף במצוה זו, משום דזהו ענין הנוגע להם, דכאו"א זקוק למקום להקריב קרבנותיו ולעלות אליו לרגל, וא"כ אע"פ שכללות הציווי הוא על הציבור, מ"מ כאו"א צריך לעזור ולסעד בבנינו מפני התועלת פרטי שיש לו מביהב"ח. אבל לדעת הרמב"ן אין מקום לחיוב פרטי ע"ז, משום שענין ביהב"ח - השראת השכינה - שייך להכלל, שאי"ז ענין הנוגע דוקא להפרט רק שזהו רצון ה' להשרות שכינתו. נמצא לפ"ז שביאור זה שיש חילוק בין מי שהמצוה מוטלת עליו ובין מי שמשתתף בהמצוה הוא מתאים רק לשיטת הרמב"ם הנ"ל ולא לשיטת הרמב"ן.

ולפ"ז י"ל דמשו"ה כ"ק אדמו"ר חילק בין גברא וחפצא משום שאין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, ומשו"ז ביאר כ"ק אדמו"ר דהחילוק הוא בין חפצא וגברא של בנין ביהב"ח אע"פ שחיוב כזו לכאורה היא מחודש.

ועכ"פ, הנה ביאור הנ"ל שכתבנו בענין ביהב"ח יש לפרשו בנוגע למחיית עמלק והשבעה עממין. ובפרט מלשון החינוך שהבאנו - שהתחיל במצות הציבור וסיים בחוב היחיד – משמע דיש שני דינים בנוגע לעמלק: א. המצוה הכללית שהיא לעקור כל זרע עמלק, ודין זה הוא בגדר מלחמה ושייך להציבור. ב. יש דין נוסף בעמלק, והוא להרוג כל עמלק שבא לפנינו, דזהו הפרטים של מחיית עמלק, ודין זה שייך לכל יחיד ויחיד.

והנפק"מ בין ב' דינים הנ"ל היא, דמצד דין הא' יש חיוב לחזור אחריהם ולעקרם היינו לעשות מלחמה איתם ולחפשם ולהרגם, משא"כ מצד דין הב' שהוא רק פרט בהמצוה ואינו החיוב המוטל על היחיד רק שמי שיכול חייב להשתתף בזה, החיוב הוא רק כשבא לפנינו העמלקי או אחד מז' עממין אז חייבים להרוג אותו, ועד כדי כך דבז' עממין אם לא הרגו עובר בלאו. אמנם דין זה הוא רק במקרה שבא לפנינו אחד מהם וכלשון הרמב"ם "וכל שבא לידו" היינו דאינו חייב אם "לא בא לידו".

וזהו מ"ש החינוך במצוה תר"ד "שנצטוינו להכרית זרעו של עמלק . . וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולו", דלפי הנ"ל א"ש, דקאי על מצוה הכללית של הכרתת זרעו של עמלק שאינה מוטלת על היחיד, ומ"ש אח"כ "ובאמת כי גם על יחיד . . ועובר ע"ז ובא לידו . . ולא הרגו ביטל מ"ע" זה קאי על המצוה הפרטית של הריגת העמלקים כש"בא לידו", אבל זהו רק סעד להמצוה הכללית של הכרתת זרעו של עמלק שאינה מוטלת על היחיד.

והנה, לפ"ז א"ש מדוע הדגיש הרמב"ם בסה"מ בנוגע לז' עממין "שהם שרש ע"ז ויסודם הראשון וכו' שסיבת זה כדי שלא נלמוד מכפירתם וכו'", דכמו שכתבנו לעיל שיש מצוה פרטית על כל יחיד דזהו משום דיש תועלת להיחיד בזה, לכן מדגיש הרמב"ם התועלת שיש להיחיד "משום שלא נלמוד מכפרתם", ומשו"ה מובן דיש דין על היחיד רק כשבא לידו, ודו"ק.