כתב הרמב"ם הל' מגילה פ"ב הל' טו: "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו וכו'". ע"כ.

ומקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא מגילה דף ז, ב "אמר רבא (ויש גורסין רבה) מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". והגמ' שם מפרשת הלשון "לבסומי – להשתכר ביין", עיי"ש.

ובטור סימן תרצה כתב: "מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

וכתב ע"ז הב"י וכתבו התוס' "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, וכ"כ הר"ן, כלומר דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה טובא לא טעי בי'", ע"ש. ומסיק הב"י בשם הארחות חיים וכו' "לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לג"ע וש"ד וכו' אך שישתה יותר מלימודו מעט", ע"ש.

ועיין בר"ן שהביאו הב"י דכתב "כל הארורים הנ"ל", ומסיק "עד דלא ידע מאי קאמר", דמשמע דעיקר הדגש הוא שלא ידע פירוש המילים, ודו"ק.

ועיין בב"ח שהביא גם הוא מה שהובא בב"י, והוסיף (בשם האגודה) פירוש ב"עד דלא ידע" דהכוונה היא לחשבון – "כי חשבון זה כזה" - היינו שלא ידע החשבון של המילים ברוך מרדכי שהם כחשבון של המילים ארור המן. וע"ז מסיק הב"ח "ולפע"ד כפשוטו, דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה חלוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי שזה הגיע קרוב לשכרותו של לוט", עיי"ש.

והנה בשו"ע סימן תרצה סעיף ב' מביא המחבר דברי הר"ן כפשוטם (ולא כמסקנא בב"י), דכתב "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", והרמ"א כתב עליו "וי"א דא"צ להשתכר כ"כ אלא שישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי". ע"כ.

ועיין בט"ז שכתב: "רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה ולא נתיישב, ולעד"נ . . עד שלא ידע מעלותינו מן ארור המן שזה מפלה שלו לברוך מרדכי שזה מעלותינו שני'", עיי"ש.

היוצא מכל הנ"ל שישנם כמה שיטות בעד דלא ידע, והם:

א. דבודאי רבא (או רבה) סבר דיש דין של עד דלא ידע, רק דאחר המעשה ד"קם רבה ושחטי' לר' זירא" דלא רצה להשתתף בזה בשנה הבאה, חזר בו מהלכה ההיא.

ב. עד דלא ידע לא קאי על ארור המן וברוך מרדכי, דזה א"א, כ"א קאי על זרש ואסתר וצדיקים ורשעים או יהודים ורשעים.

ג. כנ"ל, רק דאין הפירוש שיאמר ארור על צדיקים או להיפך כ"א שלא ידע מאי דקאמר, היינו שלא יוכל לומר כל הארורים והברוכים.

ד. עד דלא ידע פירושו החשבון של גימטריות המילים 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי'.

ה. עד דלא ידע פירושו שאינו יודע איזה מהם עדיף, המעלה של ברוך מרדכי או המפלה של ארור המן, דשניהם טובים רק דאינו ידוע איזה עדיף.

ו. עד דלא ידע פירושו שישתה קצת יותר מרגילותו, והעיקר שיישן, דבמצב של שינה לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

והנה בשיטת הרמב"ם יש לעיין; דמצד אחד הדגיש ענין השינה דכתב "וירדם בשכרותו", ולאידך הדגיש שישתה "יין עד שישתכר" היינו דצריך להשתכר - שתיה באופן שיעשה שיכור.

גם צריך להבין בשיטת הרמב"ם מדוע לא הזכיר לשון הגמרא "עד דלא ידע" כלל, דהרי דרך הרמב"ם הוא שמביא לשון הגמרא - היכא דאפשר - ואם נאמר שהרמב"ם סובר שאין דין של עד דלא ידע, א"כ מנ"ל דצריך שישתה עד שישתכר, ואם נאמר דכוונתו כמו שהביא הרמ"א, ה"ל למימר "ישתה יותר מרגילותו עד שישן", אך מזה שמדגיש הרמב"ם "ישתכר" מוכח שסובר שצריך שכרות, ולאידך, מזה שלא כתב יישן כ"א "וירדם בשכרותו", משמע ששיטה אחרת יש לו בזה, וצ"ע.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם דלומד דברי הגמרא כפשוטם דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי, ומשו"ז הי' קשה לו קושיית הב"י והב"ח דבודאי לא יטעה בזה אפילו שתה טובא, דא"א שיהודי - אפילו במצב ד'שכרותו של לוט' שע"פ דין אינו אחראי על מעשיו - יאמר ארור על מרדכי או ברוך על המן, דאפי' אדם השיכור כלוט לא יעשה דבר נגד נפשו (וזהו תוכן קושיית הב"י והב"ח).

ומשו"ה לא הביא הרמב"ם לשון הגמרא עד דלא ידע, דזה א"א, ולמד הרמב"ם בדין זה דע"כ כוונתו היא שירדם בשכרותו, דרק במצב כזה אפ"ל "עד דלא ידע" דכשהוא במצב כזה ואמרו לו לומר ארור על מרדכי ולהיפך שייך שיאמר כן. ונמצא שברמב"ם פירוש כוונת הגמ' היא שיבא למצב שירדם מתוך שכרותו, דאז יקיים עד דלא ידע.

והרמב"ם דקדק ולא כתב "יישן"; דלשיטת הרמב"ם צריך להיות איזה דעת - "שלא ידע", משא"כ כשיישן א"א לומר עליו שהוא במצב של עד דלא ידע משום שאז נפקע מגדר דעת.

והיוצא מדברינו דשיטת הרמב"ם היא, דכדי לצאת י"ח הדין דעד דלא ידע, צריכים ג' דברים:

א. שישתכר, היינו לשתות יין עד שישתכר.

ב. שירדם בתוך שכרותו, ודוקא במצב כזה יתקיים "עד דלא ידע".

ג. שאינו ייצא בשינה כ"א בהרדמה.

והנה ההג"מ מביא בשם ראבי"ה "דכל הני למצוה בעלמא ולא לעכב". ויש לעיין דמה רצה שיעכב, דבודאי לא יתקיים הדין דחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע אם לא עשאה, ומה שייך לעיכובא ע"ז.

ולדברי הרמב"ם א"ש: דהרמב"ם כתב "כיצד חובת סעודה זו", ומסיק "ישתה יין וכו'", ונמצא לשיטתו דדין עד דלא ידע הוא דין בסעודת פורים, וא"כ יש לעיין אם הוי לעיכובא - ר"ל שלא יצא ידי "חובת סעודה זו", ובודאי מדברי הרמב"ם הי' משמע שמעכב.

ולהעיר, שהשפ"א במגילה פירש עד דלא ידע "שיש חיוב לשתות כל היום עד שבא למצב דעד דלא ידע דאז נפקא מחיוב זו", דמשמע מדבריו דאינו דין בהסעודה, וצ"ע.

ולפי מ"ש הרמב"ם דזהו דין בהסעודה, א"ש מנהג חסידים שעיקר השתי' היא בלילה, בליל שושן פורים. דלכאורה, מאחר שהדין הוא לבסומי בפוריא, איך מקיימים מצוה זו לאחר פורים?

אבל לדברי הרמב"ם הנ"ל א"ש, דמאחר ששותה מתוך סעודת פורים, וסעודה זו נמשכת עדיין וחל עליה שם 'סעודת פורים', א"כ יש לו "חובת סעודה זו", ומקיים עד דלא ידע.

והנה בדברי הרמב"ם אלו יש להבין מ"ש ה'שערי תשובה' בסימן תרצה בשם המור וקציעה שא"צ לעשות בסעודת פורים זכר לאבילות ירושלים כיון דחייב לבסומי עד דלא ידע כו'. ולכאורה צ"ע מה שייך זה לזה, דעדיין יעשה זכר לאבילות ירושלים ואח"כ יקיים עד דלא ידע ומה ענין שמיטה אצל הר סיני?!

ולפי דברי הרמב"ם א"ש, דדין עד דלא ידע הוא דין בחובת סעודה זו, היינו דאינו דין בפני עצמו רק דנתקיים בשעת הסעודה, כ"א זהו חובת הסעודה, דבזה נתקיים הסעודה, וא"כ א"א לסעודה שבה מתקיים הענין דעד דלא ידע שתיעשה בה זכר לירושלים, שהיא היפך המצב דעד דלא ידע, ודו"ק*.