רמב"ם פ"ז מהל' יו"ט הל' ט"ז: "ואין נושאים נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשים ומארסין נשים במועד, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין, שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג".

ובפ"י מהל' אישות הל' י"ג: "יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה, עם בתולה ז', עם בעולה ג' ואין מערבין שמחה בשמחה".

ובהל' י"ד כתב: "מותר לארס בכל יום חול וכו', ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתן לך גם את זאת". ע"כ.

והנה מקור דברי הרמב"ם הוא במס' מו"ק דף ח, ב. דאיתא שם במשנה: "אין נושאין נשים במועד וכו' מפני ששמחה היא לו". ובגמרא (שם): "וכי שמחה היא לו, מאי הוי, אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' אמר רבי חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. א"ל אביי לרב יוסף, הא דרבה בר רב הונא דרב הוא, דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב, מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך - בחגך ולא באשתך. עולא אמר מפני הטורח. רב יצחק נפחא אמר מפני ביטול פו"ר וכו'". ובדף ט, ב: "ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן, דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא וכו' שבעת ימים שבעת ימים ארבעה עשר יום וגו', מכדי כתיב ארבעה עשר יום, שבעת ימים ושבעת ימים ל"ל, שמע מינה הני לחוד והני לחוד". ע"כ.

בירושלמי פ"ק דמו"ק על מתניתין הנ"ל: "ר' אילא ר' אלעזר בשם ר' חנניה על שם שאין מערבין שמחה בשמחה, ר' אילא שמע לה מן הדא כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים, ר' יעקוב בר אחא שמע לה מן הדא" מלא שבוע זאת".

מדברי הגמרא יוצא שיש כמה סיבות למה אין נושאין נשים במועד: א. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. ב. שלא יניח שמחת הרגל בשביל שמחת הנישואין. ג. (שהוא חלק מב') משום דילפינן ושמחת בחגך ולא באשתך. ד. מפני הטורח. ה. מפני ביטול פרי' ורבי'. ובטעמא דאין מערבין שמחה בשמחה מצינו ב' טעמים: א. ילפינן משלמה שעשה חנוכת ביהמ"ק לא בתוך המועד. ב. ילפינן מלבן שאמר ליעקב "מלא שבע זאת", היינו תשמח עם לאה ואח"כ עם רחל.

והנה דברי הרמב"ם שהבאנו צריכין עיון, וכבר הקשו עליו כמה מפרשים כדלהלן:

הלח"מ בפ"ז מהיו"ט הנ"ל הקשה כמה קושיות. ומהן: א. דבהל' יו"ט משמע דפסק כרבה בר רב הונא דאמר לפי שמניח שמחת הרגל, דהרי זהו לשון הרמב"ם "שלא תשתכח שמחת החג". ובפ"י מהל' אישות משמע דהטעם הוא שאין מערבין, ומקורה מהפסוק "מלא שבוע זאת", ואין לומר דסבירא לי' להרמב"ם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהרי רש"י בפירוש הרי"ף כתב דיש נ"מ בין טעמא דלא יניח שמחת הרגל וטעמא דאין מערבין הנלמדת משלמה המלך, דלטעם דלא יניח שמחת הרגל היא רק בשמחת אשתו שימנע אותו משמחת הרגל, אבל בשאר שמחות אין בעיה, דלא יפריע לשמחת יו"ט, ולטעם דאין מערבין וילפינן משלמה, היא בכל מיני שמחות ע"ש, ולפ"ז תקשה איך מזכי הרמב"ם שטרא לבי תרי.

גם קשה בדברי הרמב"ם בהל' אישות - דהביא הטעם דאין מערבין משום הפסוק ד"מלא שבוע זאת": א. למה הביא הרמב"ם הפסוק בכלל, הרי אין דרכו להביא טעמי ההלכות רק כאשר זה נוגע להלכה, ומה נוגע לן הפסוק ד"מלא שמע זאת". ב. אם הביא הפסוק, למה לא הביא הפסוק המובא בבבלישל חנוכת ביהמ"ק של שלמה, ותמורת זה הביא הפסוק מהירושלמי. ג. אם הוצרך להביא הפסוק למה לא הביאו בהל' יו"ט, אם לא שנאמר שבהל' יו"ט אינו מדבר בכלל אודות אין מערבין שמחה בשמחה. ד. בהל' אישות הביא הרמב"ם הדין דאין מערבין שמחה בשמחה פעמיים: בהלכה י"ג - "שצריכין לשמוח עם כל אשה לבדה" וסיים "ואין מערבין וכו'", ואח"כ בהל' י"ד בנוגע לישא נשים בחולו של מועד, וסיים "לפי שאין מערבין כו' שנאמר וכו'", ולכאורה אם הוצרך מאיזה סיבה להביא הפסוק למה חיכה להל' י"ד ולא הביאו מיד בהלכה י"ג.

והנה כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חלק א' פרשת ויצא הקשה על הלימוד מפסוק זה של "מלא שבוע זאת", דהרי פסוק זה נכתב קודם מתן תורה וכללא הוא דאין למדין הלכה מקודם מ"ת.

וכ"ק אדמו"ר ביאר דהא דאין למדין מקודם מתן תורה הוא דוקא בנוגע להלכה, אבל הכא למדין רק המציאות דטבע בני אדם - דכשעוסק בשמחה אחת א"א לעסוק בשמחה השניה, ומאחר שזהו המציאות ממילא אין מערבין שמחה בשמחה.

עכ"פ נמצא דהקושיא הנ"ל על הרמב"ם קשה ביותר: למה לא הביא הפסוק של שלמה דאיירי אחר מתן תורה, והביא הפסוק "מלא שבוע זאת" דאיירי קודם מתן תורה. ואע"פ שיש לנו תירוץ כ"ק אדמו"ר, מ"מ, למה הניח הרמב"ם פסוק של אחר מתן תורה שאין בו בעיות, והביא פסוק עם בעיות, שצריכין ליישב.

והנה גם דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' יו"ט צריכין ביאור, מלבד מה דנראה סתירה לדבריו בהל' אישות כדדייק הלח"מ; דלכא' יש כאן סתירה מיני' ובי': דבתחלת ההלכה מביא הטעם דאין נושאין נשים משום שלא תשתכח שמחת החג, ואח"כ כתב "ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג" - דלשון זה שייך לענין אין מערבין שמחה בשמחה.

גם יש להבין בזה, דמאחר דברצונו לומר דאין מערבין, למה לא סיים הרמב"ם דבריו בהכי שלא יערב שמחה בשמחה.

גם יש להבין בריש דבריו שכתב "שלא תשתכח שמחת החג", דאינו מובן הלשון דלא תשתכח והי' לו לכאו' לכתוב "כדי שלא תשכח משמחת החג", וכלשון הגמרא ש"מניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו". ולשון הגמרא עצמה צריך בירור, דמהו הלשון "שמניח שמחת הרגל", דהרי שמחה תלויה במצב רוח ואיך אומרים ש"מניח לה".

והנראה מכל הנ"ל דצריכין לומר שדברי הרמב"ם בהל' יו"ט ודבריו בהל' אישות - אע"פ שהם באותה ההלכה (עכ"פ בהל' י"ד) - הם שני דינים נפרדים. והוא, דבהל' יו"ט ההלכות שבפרק זה הם בנוגע לחילול קדושת יו"ט - היינו עשיית מלאכה וכו' שהם צורך יו"ט או לא, עיי"ש, וכן דיני גילוח שזהו משום "יכנס ליו"ט כשהוא מנוול", וכל הני הלכות הם הלכות השייכים לכבוד וחילול יו"ט, וא"ש השייכות לדין זה של נושאין נשים במועד, שלדין זה יש שייכות לחילול יו"ט וכדו'. ונמצא דאין זה דין של אין מערבין שמחה בשמחה גרידא אלא דין בהל' יו"ט, שהיו"ט מחייב שמחה, ואין לעשות משהו שגורם שהשמחה תשתכח, וא"כ הוא דין מצד החפצא של היו"ט.

ולפ"ז א"ש לשון הרמב"ם "שלא תשתכח שמחת יו"ט" - שזהו דין בהיו"ט שלא תשתכח, והוא כשאר כל ההלכות בפרק ההוא, שמדובר בדיני חילול יו"ט. ושכחת השמחה יש לה שייכות לזה. וגם א"ש למה לא הזכיר הדין דאין מערבין כאן, והא דכתב בסוף ההלכה שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג, אין כוונתו לאין מערבין אלא להא כשישמח בשמחה אחרת בזמן החג יגרם חילול בשמחת החג.

היוצא לנו מזה, דמלבד הדין של "אין מערבין" דמבואר בהל' אישות, יש דין מיוחד הנוגע להלכות יו"ט - שאם מערבין שמחת יו"ט בשמחה אחרת והר"ז מגדר חילול יו"ט.

ומעתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם בהל' אישות: דהנראה לומר, דשם איירי בענין אין מערבין השייך להגברא, היינו דא"א להגברא להיות במצב רוח של שמחה בב' שמחות בזמן אחד, ומשו"ה יש דין ד"אין מערבין" - נמצא שהוא דין בהגברא.

והנה בזה א"ש למה מניח הרמב"ם הילפותא של הבבלי ומביא הילפותא של הירושלמי. דאילו הי' מביא הפסוק של שלמה הי' אפשר לומר דדין זה הוא דין ביו"ט כמו בהל' יו"ט, דהרי שלמה לא עירב שמחת ביהמ"ק עם שמחת יו"ט, וא"כ היינו אומרים דזהו דין ביו"ט והוא דין מצד החפצא של יו"ט, ומשו"ה מביא הפסוק של "מלא שבוע זאת" דאינו שייך ליו"ט.

וגם מובן למה הביא הפסוק בכלל, דבלי הפסוק לא הי' מוכרח - דאין זה דין ביו"ט, ומשו"ה הביא הפסוק להורות דאינו דין ביו"ט כמו בהל' יו"ט.

ויש להוסיף דלפי דברי כ"ק אדמו"ר, דמקודם מ"ת ילפינן רק מציאות ולא הלכה, וכאן ג"כ ילפינן מהפסוק המציאות של אדם שאינו יכול לשמוח ב' שמחות, וא"כ יותר מובן מה שהביא פסוק לגבי דין זה דזהו רק בהגברא, היות שהוא אינו יכול להשתתף בב' שמחות.

גם יש לתרץ בזה את הקושיא למה לא הביא הרמב"ם הפסוק בהל' י"ג, והמתין עד סוף הל' י"ד; ואפ"ל דאילו הי' מביא הפסוק בהל' י"ג דמדבר אודות נישואין ושמחת ב' נשים, והפסוק ד"מלא שבוע זאת" ג"כ מדבר בב' נשים, היינו סוברים דזה שייך בענין נישואין, אבל בשאר ענינים לא אמרינן האי דינא דאין מערבין השייך להגברא. ואולי להסביר זה דבשמחת נישואין אינה שמחה גרידא כ"א שמחה עם האשה, דהיינו לא רק שהוא יהי' בשמחה כ"א שהשמחה תהי' עמה. ועפ"ז מסתבר לומר "דאין מערבין דצריכין לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה", ובודאי מפריע שמחה השני', ומשו"ה המתין הרמב"ם עד הלכה י"ד ושם הביא הפסוק.

היוצא מדברינו דיש ב' דינים נפרדים, והם: הדין של הל' יו"ט דשם שייך בהחפצא של יו"ט שאין מפריעין שמחת יו"ט, והיא מעין דין של חילול יו"ט, ובהל' אישות יש דין השייך להגברא שהגברא א"א לו לערב ב' שמחות ביחד דאז חסר לו בהשמחה, ודו"ק.

ועדיין נשאר לן לבאר מאי נ"מ בין ב' דינים אלו ובעזה"י עוד חזון למועד.