ברמב"ם הל' קרבן פסח פ"א הל' י"ד: "שחט השוחט וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח".

ומקור דבריו הוא במתניתין פסחים דף סד, א. דאיתא שם כהאי לישנא "נותנו לחבירו וחבירו לחבירו". ובגמ' (שם) דף סד, ב. מקשה על זה "שמעת מינה הולכה שלא ברגל הויא הולכה." היינו דמהמשנה משמע דהדם נתקרב אצל המזבח רק בהשטת יד מאחד לחבירו, א"כ משמע מזה דסגי בהולכה כזו אע"פ שלא הי' ברגל. [ומשני] "דילמא הוא נייד פורתא". [ומקשה]"ואלא מאי קמ"ל", ר"ל דבשלמא אם בא לאשמועינן הדין דהולכה שלא ברגל הויא הולכה א"ש למה אמרה המשנה סדר ההולכה, אבל אי דנייד פורתא מאי אשמועינן מתניתין בהכי דמפרש סדר ההולכה. [ומשני] "הא קמ"ל ברב עם הדרת מלך". וכתב רש"י ע"ז "שהיו כולן עסוקין בעבודה".

מדברי הרמב"ם נפקא לן דאע"פ שהגמ' היא מקור להרמב"ם מ"מ לא הביא הרמב"ם הא דנייד פורתא. והלח"מ על אתר הקשה וז"ל: "וקשה כיון שרבינו ז"ל פסק פ"א מהל' פסוה"מ דבהולכה שלא ברגל לא הויא הולכה א"כ אמאי לא כתב כאן דניידי פורתא, וי"ל דסמך על מ"ש שם ובודאי דהכא איירי בנייד דאל"כ הוי הולכה שלא ברגל", ע"כ. והיינו דלעיל בפ"א מהל' פסוה"מ הכ"ג כתב הרמב"ם וז"ל: "והולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך כהן (גדול) שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הדם" ע"כ. הרי חזינן מדברי הרמב"ם דהולכה שלא ברגל אינה הולכה, וא"כ למה לא הביא הא דנייד פורתא בהל' קרבן פסח.

והנה תירוצו של הלח"מ צ"ע; דאין דרכו של הרמב"ם להביא הלכה בלי לפרשה ובפרט דהיא אוקימתא של הגמ', והגמ' עצמה סברה דהמשנה איירי בהולכה שלא ברגל ואשמעינן דאינה הולכה. וצ"ע. ולהעיר דמרוב האחרונים משמע שהסכימו דלהרמב"ם סגי בהושטה מיד ליד, בלי דניידי כלל.

ויש לעיין, למה מצינו דין זה של נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, כדי לקיים ברוב עם הדרת מלך רק בקרבן פסח ולא בשאר קרבנות שיתעסקו בו רבים.

ואפשר לומר דהנה מצינו במס' יומא כו, א. מחלוקת ראב"י וחכמים אם מי שמעלה איברים לכבש הוא מעלה למזבח או דנחלקת לב' כהנים, דחכמים סוברים שהם ב' כהנים. וראב"י סובר כהן אחד. ואיתא שם בגמ' במאי קמיפלגי מר סבר (חכמים) ברב עם הדרת מלך. ומר סבר (ראב"י) מקום שכינה לאו אורח ארעא. וברש"י ד"ה לאו אורח ארעא: "למיתחזי כמאן דטריח לי' מילתא". ע"כ.

ובתוס' שם ד"ה מקום שכינה: "אפילו לראב"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמודה . . נותנו לחבירו וחבירו לחבירו . . דהתם לא שייך לאו אורח ארעא שהרי כשהי' נותנה לחברו לא הי' הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט . . שהרי רוב פסחים הי' להם...". עיי"ש.

ולפי דברי התוס' הי' אפשר לומר דרק בק"פ שיש "רוב פסחים" אין בעיא עם מיחזי כטרח לי' מילתא כמ"ש התוס' וא"כ בשאר קרבנות אין לעשות כן. אבל זה אינו, דהרי אנו סוברים כדעת החכמים, דאפילו בקרבן התמיד אמרינן שם ברב עם, דלא כראב"י. וכן היא שיטת הרמב"ם בפ"ד מהל' תו"מ הל' ו-ח וא"כ אין לומר כמ"ש.

והנה נשאר לן לבאר: א. בכלל בשיטת הרמב"ם, למה יש מעלה בהושטה מיד ליד בק"פ, מאחר דס"ל דהולכה שלא ברגל אינה הולכה וא"כ באיזה מצוה מתעסקים. ב. למה דין זה דהושטה מיד ליד הוא דוקא בק"פ ולא בשאר קרבנות.

ובכלל יש להבין מתי אמרינן ברוב עם ומתי לא אמרינן. דבכללות יש ג' הגדרות בדין ברוב עם ועיין אנציקלופדי' תלמודית ערך 'ברוב עם הדרת מלך' דמגדיר ג' הגדרות: א) כשכל אחד עושה חלק מהמצוה. ולמשל בענינינו דאחד מביא להכבש ואחד מהכבש למזבח וכן ההולכה ע"י הושטה מיד ליד. ב) כשכל אחד עושה כל המצוה. ולמשל הבאת ביכורים, תפלה בצבור, וקריאת המגילה בצבור, וקידוש לבנה. ג) מצוה הנעשית בפני רבים. ובעיקר מצינו זו בנוגע כה"ג ביוה"כ בקריאת התורה, ושריפת פר שעיר של יוה"כ, ומקורו במס' יומא ע, א. עיי"ש. וא"כ יש להבין אם בכל המצוות אמרינן ברוב עם, וכי יש מצוה להניח תפילין ברוב עם או לאכול מצה ברוב עם, וצ"ע.

והנה מצינו במרדכי סוף מס' מגילה, שדימה הסוגיא דהולכה מיד ליד לענין להביא הס"ת מן הארון ולתתה ליד החזן, וכן כשאחד מתפלל שחרית והשני קורא ושלישי מתפלל מוסף. וביאר כ"ז עם סוגיין משום דברוב עם הדרת מלך. וסיים, "והלא דברים ק"ו ומה הכהן שכבר זכה, שכבר קיבל הדם בידו אעפ"כ נתנו לאחר להוליכו, ואותו המוליך נותנו לאחר לזורקו, משום ברב עם הדרת מלך. כ"ש בנדון דידן". ע"כ. וכאן ג"כ יש לעיין עד היכן יגיעו הדברים לומר ברוב עם. וכי נאמר בקידוש שאחד ימלא הכוס והשני יושיט והשלישי יקדש, וכדומה.

ואגב מצאתי מובא בשם שו"ת 'משנה הלכות' שרצה להצדיק המנהג לכבד אנשים שיתנו התינוק קודם המילה מיד ליד, מסוגיא הנ"ל דהולכה בק"פ, שנותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, ע"ש. וגם זה נכנס בהדיון שהבאנו לעיל.

מצינו ברמב"ם בהל' בכורים פ"ד הט"ז: "כיצד מעלין את הביכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך", ע"כ. ומקורו במס' ביכורים במשנה דף פג, א. ושם לא נזכר הטעם דברוב עם. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם, למה כתב ההלכה באופן שלילה "כדי שלא יעלו יחידים", הי לו לכתוב רק "שנאמר ברוב עם" או "כדי שיעלו ברבים" כלשונו בהל' ק"פ שיתעסקו בו רבים. ומהו הדיוק על השלילה כדי שלא יעלו יחידים, וצ"ע.

ועכשיו אנסה לבאר דבר דבר על אופניו:

ראשית כל, יש לבאר שיטת הרמב"ם בנוגע הולכה שלא ברגל, דבדברי הרמב"ם משמע דלא ניידי וא"כ ה"ה הולכה שלא ברגל. והרמב"ם עצמו פוסק דהולכה שלא ברגל אינה הולכה, כמ"ש לעיל בפ"א מהל' פסוה"מ. ועיין בקרן אורה זבחים דף ט"ו ביאור דברי הרמב"ם באריכות לפי הנחה זו דהרמב"ם ס"ל דלא בעינן דניידי פורתא. ע"ש.

ואולי אפשר לומר בהקדם דיש לדון בדברי הרמב"ם בהל' פסוה"מ שכתב: "והולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך כהן (גדול) שקיבל את הדם ועמד במקומו . . נפסל הזבח". ע"כ. א) למה כתב לפיכך, הרי דין זה דהולכה שלא ברגל היא דין מצד עצמו, ונוגע לכמה ענינים. ולמה הביא רק ענין זה של זריקה שפוסלת. ב) מהו הלשון "ועמד במקומו" ה"ל לכתוב ולא הלכה למזבח וכדומ'. שזה מדגיש ההולכה שלא ברגל, או ה"ל לכתוב 'והושיטה למזבח' שזהו ציור של הולכה שלא ברגל. ובכלל הרי אין כאן הולכה כלל.

והנראה לומר בשיטת הרמב"ם דעיקר ענין הולכה היא להקריב הדם אצל המזבח. וכלשונו בהל' ק"פ "עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח". וזה נקרא הולכה. ולא איכפת לן אם נעשה ברגל או בנתינה מיד ליד או ששחט אצל המזבח, העיקר שהדם קרב אצל המזבח. ומ"ש בהל' פסוה"מ "הולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך וכו'". ר"ל דאם עשאה ההולכה ע"י מעשה אחר שלא ברגל, והיינו שעשאה ההולכה ע"י זריקה, אז נקרא שלא ברגל. היינו שמצרף הקירוב למזבח לחלק מעבודת הזריקה, וזהו כוונת לשונו בהל' פסוה"מ שכתב "ועמד במקומו" ר"ל לא אצל המזבח כ"א במקומו - "זרקו למזבח" היינו, שאם עיקר ההולכה באמצאות הזריקה אז נפסל הזבח. ואולי להרמב"ם אפילו הלך קצת, כ"ז שלא הי' אצל המזבח בשעת זריקה עדיין נפסל הזבח ודו"ק.

ולפ"ז א"ש מ"ש בהל' ק"פ "כדי שיתעסקו רבים במצוה" ר"ל מצות הולכה, דהרי מקיימים המצוה בנתינה מיד ליד, ואע"כ דכ"ז שלא הגיע הדם סמוך למזבח לא נתקיים הולכה, מ"מ הכל הוא חלק מהמצוה ושייך לברוב עם.

ולפ"ז נמצא שאע"פ שבשביל ברב עם לא יקיים היחיד המצוה של הולכה כדבעי ועושה אותה בשותפות עם חבירו, מ"מ כדאי לוותר על קיומו של היחיד בשביל המעלה של ברב עם. ולכאורה מצינו בכמה הלכות שמוותרין על ברב עם משום מעלת היחיד. ולמשל מצינו בשו"ע סימן צ' סעיף י"ח שמצוה להתפלל יותר בבה"מ קבוע, מבבה"כ. וכתב שם המג"א ס"ק ל"ב ואע"ג דבבה"כ איכא רוב עם הדרת מלך מ"מ בבה"מ עדיף, שאין לבטל למודו מפני התפלה ע"כ. הרי דדחינן ברב עם בשביל מעלה אחרת. וכן כתב המ"א בסימן תר"צ ס"ק כ"ה דבשביל ברב עם לא מטרחינן לי' למכנף עשרה, ע"ש. וא"כ יש להבין למה מוותרין על מצות היחיד כאן בשביל ברב עם?

ועוד חזון למועד.