הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פרק י' הלכה ג' כותב: "מי שנקצצה בהרתו כולה שלא בכונה - טהור. קצצה בכונה - אם קצץ כל הבשר החי המקיף אותה אפי' כחוט השערה אין לו טהרה עולמית, קצצה בצמצום אין לו טהרה עד שתפרח בכולו, ע"כ.

בטעם הלכה זו מהו החילוק אם קצץ בשר החי המקיף כו' אז אין לו טהרה עולמית, משא"כ אם רק קצץ הבהרת עצמו אז כן יש לו טהרה, מביא הכסף משנה מרבינו שמשון, וז"ל: כתב רבינו שמשון בטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כ"כ דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנו לא קנסינן לי' כולי האי כשלא דקדק לחטט אחרי', עכ"ל (והכ"מ ממשיך ונותן טעם אחר). ולעניות דעתי נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו, כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר החי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו, עכ"ל. ועד"ז פי' הגר"א בתוספתא.

לכאורה קשה על טעם הכסף משנה, ממ"נ - אם נקטינן שהבשר שנקצץ כאילו עדין נמצא ולכן אין לו טהרה עולמית שהרי לא פרחה בכולו, אזי לפי"ז יהיה אותו דבר אם רק קצץ הבהרת עצמו ולא בשר המקיף, דהרי בסימני טומאה יש מחי', ופרחה בכולו צ"ל בכל הגוף גם בנגע הצרעת גופא, א"כ גם פה נחשוב שכאילו הבהרת עדיין עומד שם עם המחי' והרי לא פרחה בכולו, ומדוע במקרה זה אומרים שכן יכולים ליטהר, וצ"ע.