בהמשך למה שכתבתי בשבועות הקודמים דכל מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נקודתם אחת היא

- מיוסד על לקו"ש חל"ד נצבים ב' – דהרמב"ם ס"ל שהעיקר הוא מה שהאדם פועל לברר ולזכך את העולם ושכלו, והראב"ד סובר שהעיקר הוא מה שנותנים לו מלמעלה. ונמשיך לבאר מחלוקות נוספות עפ"ז:

רמב"ם הלכות יסודי התורה

פ"א ה"י, ושם בהשגת הראב"ד, כבר ביארו הרבי בלקו"ש חל"ד עמ' 176.

פ"ו הל"ד, נלאו המפרשים להבין השגת הראב"ד כי מעתיק דבר הרמב"ם אות באות, ולא נאריך בזה.

הלכות דעות

בפ"ז ה"ב כתב הרמב"ם: "אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואומר דברים של גנאי על זה הכתוב אומר "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".

וכתב ע"ז הראב"ד "לא כי אלא קשה הראשון מן השני, שהראשון הוא תליתאי והורג נפשות, והשני תניין ואינו הורג אלא עצמו, בינה זאת". עכ"ל.

היינו דשיטת הרמב"ם היא דהמדה הגרועה ביותר היא בעל לשון הרע - אדם שקבוע אצלו ומורגל לדבר ברעת רעהו וגם ומתענג בזה, וע"ז משיג הראב"ד דרכילות גרועה יותר מרכילות, כי מרכילות יוצא רעה גדולה יותר.

הראב"ד מפרש דברי הגמ' בערכין דף טו, ב "לישנא תליתאי קטיל תליתאי" דזהו דוקא ברכילות, שמקבל הרכילות שומע מה שחבירו רוצה לעשות לו וקם עליו והורגו, וגואלי הדם הורגים להורג (המקבל) ודורשי דמי שניהם הורגים את מספר הרכילות שגרם מיתת קרוביהם (יעוי' כס"מ), ובמילא סובר הראב"ד שהגם שבעל לשון הרע מתכוון להזיק יותר מרכיל, אבל מכיון שבפועל ממש מגיע היזק חמור יותר מרכילות מאשר לשון הרע, הרי"ז (רכילות) גרוע יותר, דלשון הרע סובר הראב"ד אינו גורם אלא שיהרגו את מספר הרכילות, ובלשונו "אינו הורג אלא עצמו", והרמב"ם - לפי שיטת רוב המפרשים - נחלק בפי' דברי הגמ' בערכין וסובר שמדובר בלשון הרע, דגם בלה"ר אפשר שימותו שלשתן, וראה כס"מ.

וע"פ הנ"ל י"ל, דהרמב"ם סובר שלמרות שמפשטות לשון הגמ' בערכין "לישנא תליתאי" (ולא לשון הרע הורגת שלשה) משמע כפי דברי הראב"ד, (וראה בארוכה כנה"ג בלשונות הרמב"ם), אבל כיון שהרמב"ם מדגיש במיוחד הענין דלתקן דעותיו של האדם, ומכיון שגם את העולם נתן בלבו של האדם, מסתבר להרמב"ם לומר שבעל לשון הרע שהוא אדם רע בעצמותו ונהנה לדבר רעת רעהו תמיד ובקביעות ולא מצד איזה תגמול והנאה שנותנין לו, הנה נוטה הרמב"ם לפרש דברי הגמ' שמאדם רע שכזה יצא יותר רע בעולם, וכלשונו בה"ג "שלשה לשון הרע הורגת".

משא"כ הראב"ד ששם את עיקר הדגש על פעולת המצוה והעבירה, נוטה לפרש דברי הגמ' כפי שמשמע מפשטות לשון הגמרא "לישנא תליתאי", דמרכילות יבואו יותר הריגות בעולם כיון שכך גזר הקב"ה, (וכן משמע בירושלמי דפאה פ"א ה"א).

w

הלכות תלמוד תורה

בפ"ז הי"א כתב הרמב"ם: "תלמיד חכם שנידה עצמו ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי הרי זה מפר לעצמו". וכתב ע"ז הראב"ד "זה אינו מחוור אם כן יהודה למה לא התיר לעצמו, ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו".

והאריכו המפרשים לתרץ השגת הראב"ד, ונחלקו במה היתה טעות יהודה שלא הפר נידוי עצמו ע"י עצמו ואכ"מ, וראה אור החיים על התורה בראשית מג, ט ד"ה וראיתי לראב"ד.

אבל מ"מ נמצא, דהרמב"ם ששם דגש על עבודת המטה סובר דמפר לעצמו, והראב"ד חולק עליו ואומר שאין חבוש מתיר עצמו, ובעינן דוקא מישהו אחר שיתיר את נידויו.

w

ויש להוסיף שכ"ז הוא ע"ד הדרוש והסוד, דהרי ידוע מ"ש הרמב"ם בענין השאלה דידיעה ובחירה (הלכות תשובה ספ"ה) שהתשובה לשאלה זו היא "ארוכה מארץ מדה וכו' ואין בנו כח לידע האיך ידע ה' כל הברואים והמעשים כו' כי לא מחשבותי מחשבותיכם", והשיג עליו הראב"ד "לא נהג זה המחבר מנהג חכמים . . וטוב הי' לו להניח הדבר בתמימות התמימים . . אבל טוב לסמוך קצת תשובה . . היא כידיעת האיצטגנינים". עכ"ל.

וכבר הסביר רבינו המחלוקת עפ"י דרכנו בלקו"ש חל"ד עמ' 176, יעו"ש.

והקשה כ"ק אדמו"ר בחידושים וביאורים בש"ס (ח"ג עמ' כז בהערה), דאם אפשר לתרץ תירוץ שכלי על הקושיא, כידיעת האיצטגנינים, למה הוצרך הרמב"ם לדחוק ולפרש תירוץ "על-שכלי" דלא מחשבותי מחשבותיכם וכו'. ומבאר שם בארוכה שהרמב"ם מדבר ביחודא עילאה, והראב"ד והר"מ אלמושנינו מדברים ביחודא תתאה, יעו"ש בארוכה. אבל היא גופא טעמא בעי, מדוע אכן הרמב"ם מדבר ביחו"ע והראב"ד ביחודא תתאה?

וי"ל בזה עפ"י מה המוסבר בחסידות בענין יוסף הצדיק דנאמר עליו דאחיו לא הכירוהו; דיוסף הצדיק הי' בדרגת יחודא עילאה ולכן לא הפריע לו להיות משנה למלך וגם להיות דבוק בה', אבל השבטים היו רועי צאן דוקא, דהם היו בדרגת יחודא תתאה והיו צריכין להיות בהתבודדות דוקא,

ועפ"ז, הרמב"ם, לפי שבירר שכל האדם, הי' בדרגת יוסף הצדיק, ולכן בהשאלה דידיעה ובחירה מדבר בהענינים כפי שהם באופן דיחודא עילאה וממילא גם מסביר ענינים אלו בתירוץ "על-שכלי".

משא"כ הראב"ד מדבר באופן של יחודא תתאה ולכן גם מתרץ ענין הבחירה באופן שכלי כידיעת האיצטגנינים, דזהו בדוגמת אחי יוסף שהיו בהתבודדות יותר.

וכמו שאחי יוסף לא הכירו את יוסף, כן היו גדולי ישראל האמיתים שלא הכירו גדולת הרמב"ם עד ששרפו ספרו ר"ל, ולבסוף עשו תשובה כאחי יוסף עד שיש אומרים שרבינו יונה חיבר ספרו שערי תשובה בקשר לזה שלא מיחה בכבוד הרמב"ם, ודו"ק כי נכון הוא.

ועפ"ז י"ל ע"ד הדרוש והסוד, דיהודה לא הפר נדרו כיון שהי' מאחי יוסף, ולכן סבר (כמו שגם מתבטא בשיטת הראב"ד) דת"ח אינו מיפר לעצמו.