שליח כ"ק אדמו"ר בסקרמנטא – קליפארניא
בלקו"ש חל"ד שיחה הב' לפר' נצבים ביאר כ"ק אדמו"ר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בריש הלכות עבודה זרה (פ"א ה"ג), דהרמב"ם מביא הדיעה דבן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, דבן ארבעים לבינה (והעיקר הוא ידיעת הנברא בשכל), משא"כ לדעת הראב"ד שעיקר ידיעת אברהם אבינו היתה בדרך אמונה ע"י גילוי מהקב"ה, הנה הוא מביא הדיעה "בן שלש שנים", היינו דלהרמב"ם העיקר היא ידיעת הנברא בשכלו, ולהראב"ד העיקר הוא האמונה.
ועפ"י יסוד זה אפשר לבאר עוד כמה מחלוקות הרמב"ם והראב"ד, ונתחיל בהלכות עבודה זרה,
דהנה באותה הלכה כותב הרמב"ם על אברהם אבינו דהי' מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען, וכתב הראב"ד ע"ז "תמה אני שהרי היו שם ועבר איך לא היו מוחים". ובמרכבת המשנה תירץ דעת הרמב"ם - לפי מ"ש המל"מ דאין ב"נ מצווה על קידוש השם ואיסורא קעביד – דשפיר אברהם אבינו הי' הראשון לחדש הלכה למסור עצמו על קדושת השם כאינו מצווה ועושה", משא"כ להרמב"ם ב"נ מצווה על קידוש השם, ולפיכך תמה "שם ועבר איך לא היו מוחים".
אבל הא גופא טעמא בעי, מדוע נוטה הרמב"ם לפרש דב"נ אינו מצווה על קידוש השם, והראב"ד נוטה לפרש דב"נ כן מצווה על קידוש השם.
ולפי דרכנו יש לומר, דכיון שהרמב"ם ס"ל שהעיקר הוא עבודת המטה לכן הוא נוטה לפרש שאברהם אבינו מדעת עצמו חידש והלך במסירת נפש על קידוש השם, והרי"ז חביב מאוד למעלה כשהולך מדעת עצמו, ולפיכך לא קשה משם ועבר. אבל הראב"ד נוטה לפרש, די"ל שמלמטה ציוו אותם לקדש שמו ברבים (דאל"כ הרי על זה וכגון זה אמרו יעבור ואל יהרג), ולפיכך קשה לו משם ועבר.
ואפשר להקשות ע"ז, דהרי הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו", ואם ב"נ אינם מצווים על קידוש השם, הרי"ז בדוגמת יעבור ואל יהרג. והרי ע"ז כבר כתב שם הכ"מ מהנמוקי יוסף דלהרמב"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, יעו"ש.
ואברהם גדול הדור הי' ולפיכך גם לדעת הרמב"ם הותר לו למסור נפשו1.
רמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ב ה"ה, ושם בהשגות. עי' יד איתן ומרכבת המשנה, דלא נחלק הרמב"ם בזה וסמך עצמו על מ"ש לקמן פ"ד ה"ב, ועל מ"ש בהלכות נחלות פ"ו הי"ב.
כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ג ה"ד: "ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים חייב. שחט לה חגב פטור אלא אם כן היתה עבודתה בכך. וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך". ותמה ע"ז הראב"ד "אין הדעת מקבלת כל זה כי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים". ונדחקו מפרשי הרמב"ם - הכסף משנה והלחם משנה - ליישב שי' הרמב"ם.
במרכבת המשנה ובפרי חדש בק"א, ביארו שי' הרמב"ם בארוכה, דגבי שחיטה לעבודה זרה גלי קרא ("זובח לאלקים יחרם") דבעינן כעין פנים ממש, אלא אם כן עבודתה בכך, משא"כ בזריקה דלא גלי קרא, קמ"ל "ספת לה צואה חייב", דדומה קצת לזריקה, אבל בשחיטה דצ"ל כעין ממש קמ"ל שחט לה חגב פטור אלא אם כן דרך עבודתה בכך.
ובמחלוקת זו רואים דהרמב"ם הולך בתר הפסוק והראב"ד הולך בתר הסברא, וכלשונו "אין הדעת מקבלת כל זה", וצ"ב מהמבואר לעיל.
י"ל בזה: דבנדו"ז יאמר הרמב"ם דשאני עבודת כוכבים דגלי קרא דלא תליא בסברא, וכפי שפסק הרמב"ם לקמן בהלכה ה' "הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו . . הואיל ועבודתו בכך חייב", וראה ג"כ מגדל עוז "וכי אנו בעבודות הולכים אחר הסברא צא ולמד מפעור שאין לך בזיון כמו קינה בחוטמו...", יעו"ש.
כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ג ה"ו: "העובד עבודה זרה מאהבה . . או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו . . אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה, ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור". עכ"ל.
ותמהו עליו כל המפרשים - הרמ"ק והריב"ש ובראשם הראב"ד - הרי הרמב"ם כתב בהלכה לפני"ז (ממשנה בסנהדרין) "הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו . . הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו", וכאן כותב דאם כוונתו מאהבה או מיראה לע"ז ה"ה פטור.
וכתב הראב"ד "ואנו מפרשים מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת ע"ז ולא מיראתה". עכ"ל.
(וכבר האריכו גדולי האחרונים לתרץ סתירה זו – ועי' תוס' סנהדרין סד, א, ד"ה אע"ג דקמכוין לבזו", ובמהרש"א שם, ובכסף משנה ובמרכבת המשנה, ועוד ואכ"מ).
אבל רואין ששי' הרמב"ם היא, דהעיקר בעבודה זרה היא קיבלה עליו באלוה, שהם מושלים ומנהיגים את העולם, וכפי שכתב בהל' ע"ז ריש פ"א וריש פ"ב, אבל העובד מאהבה או מיראה, הרי"ז כמי שאוהב או פוחד מסתם בן אדם שיוכל להזיק או להיטיב לו, ואי"ז הענין של עבודה זרה (ואולי זה עובד עבודה זרה בטהרה).
ויש לחדש בזה בפשט בדברי התוס' בסנהדרין (סב, א), ד"לעובדה בביזוי" היינו דהפוער עצמו לפעור כדי לבזותו סובר שהוא מושל ושולט על העולם וכועס עליו והרי"ז ענין של עבודה זרה.
והנה בספר תניא קדישא בסיום פרק י"ט כתב דמצד הנשמה והאמונה מתרחקין יהודים מעבודה זרה במסירות נפש, אפי' שזה רק בדבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל, ולפ"ז מובן דהרמב"ם שמפרש ענין השכלי שבעבודה זרה נוטה לפרש שזהו רק כשקיבלה עליו באלוה.
משא"כ הראב"ד שמפרש ענין האמונה, נוטה לפרש שאם עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה, אע"פ שהוא בעצמו לא קיבלה עליו באלוה, ה"ה חייב, כיון שאוהב אותה או מתיירא ממנה.
1) וכלל זה הנמצא בריבוי מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד נקוט בידך, דלהרמב"ם מוטל על האדם לשנות ולשפר מצבו על דעת עצמו (המטה), משא"כ לדעת הראב"ד מוטל עליו לקיים ציווי הבורא (המעלה) באשר הוא שם.
Download PDF