בקובץ שעבר (תתעו, ע' 51) הבאנו דברי הרמב"ם בריש הל' מילה פ"א ה"א: "ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדו . . עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת . . ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן".

ובהל' ב' כתב: "אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בעל כרחו . . נתעלם מב"ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו". ע"כ.

גם הבאנו הסוגיא דקידושין דף כט, א, דשם הקשו "איהי מנלן דלא מחייבי'", ולמדו זאת מהפסוק "אותו ולא אותה". ותוס' שם ד"ה אותו הקשה: "וא"ת למ"ל קרא תיפוק לי' דמ"ע שהז"ג הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות, וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמה הוא". עי"ש.

ובחידושי הרמב"ן וכן בחידושי הריטב"א כתבו לתרץ קושיית התוס', וז"ל הרמב"ן: "דכי פטירי נשים ממ"ע שהז"ג במצות של גופייהו כגון תפילין וכו' אבל מצות מילה דלאחריני ואיהי לא שייכא בי' אימר תחייב מידי דהוה אבית דין", והריטב"א כתב בשינויי לשון קצת "דהתם הוא במצוה דנפשה אבל הכא במצוה דבנה הו"א דמחייבא דלא גרעי מבית דין דמחייב למימהלי' וכו'".

ויש לעיין בדברי הרמב"ן והריטב"א אם רצונם לומר שהחיוב דהאם היא כמו חיוב ב"ד, היינו דהיא ג"כ חלק מכלל ישראל ובמילא הו"א שתהא מחויבת כמו כל אדם בישראל, וע"ז יש ילפותא מהפסוק דאפילו החיוב שיש על כלל ישראל למול אין עלי', או דנימא דהו"א דיש חיוב מיוחד עלי' ומזה היא נתמעט אבל בהחיוב שיש על כלל ישראל היא ג"כ נכללת.

והנה להבין דברי הרמב"ן והריטב"א יש לעיין בדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל דכתב "ומצוה על האב למול", ואח"כ כשכתב חיוב ב"ד כתב "ולא יניחו ערל בישראל וכו'". עכ"ל.

ולכאורה הי' משמע מדברי הרמב"ם דחיוב האב וחיוב ב"ד אינם שוים, דחיוב האב הוא המצוה למול, היינו החיוב לעשות מצות מילה, אבל חיוב ב"ד - משמע מדבריו - שההדגשה היא על כך ד"לא יניחו ערל בישראל", היינו שלילת מציאות דערל בישראל. ולפ"ז נמצא, שבמצות מילה יש ב' ענינים: א. קיום מצות מילה - שהנימול נעשה מהול. ב. הסרת הערלה - שע"י מצות מילה נעשה הנימול ל"אינו ערל". ומשמע מהרמב"ם דבזה יש חילוק בין האב לב"ד; דבהאב החיוב הוא לעשות בנו מהול ועל ב"ד החיוב הוא להסירו מלהיות ערל.

והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' מילה הל' א' כתב: "ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן, ואבי הבן מברך ברכה אחרת . . להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחרי' ברכה זו, יש מי שהורה שיברכו אותה ב"ד או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן". ע"כ.

והראב"ד חולק עליו וכותב "מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך ונהגו אצלינו שהסנדקוס מברך". ע"כ.

ובשו"ע יו"ד סימן רסה סעיף א' משמע דהמחבר פוסק כהרמב"ם, דהוא מביא רק הדין דאבי הבן מברך להכניסו, והרמ"א פוסק כהי"א בהרמב"ם שהיא שיטת הראב"ד.

והנה מ"ש הרמב"ם "מצוה על האב . . יתר על מצוה שמצווין ישראל . . לפיכך . . אין מברכין . . ואין ראוי לעשות כן" - דמשמע שישנה המצוה על האב קודם לב"ד ומשו"ה לא יברכו הם כשהאב אינו שייך בהמצוה - צ"ע, דמאחר שהאב לא רצה בהמצוה הנה המצוה תעבור לב"ד, וכלשון הגמרא בקידושין "והיכא דלא מהלי' אבוה מחייבי בי דינא למימהלי וכו'", וא"כ למה לא יברכו "להכניסו".

ולפ"ד לעיל א"ש, דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דחיוב האב וחיוב ב"ד חיובים שונים הם; דהאב מחויב במצות מילה ואצל ב"ד החיוב הוא שלא להניח ערל בישראל, ומשו"ה דוקא האב - שחיובו הוא חלות מילה, שזהו הענין דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו - מברך הברכה "להכניסו", משא"כ ב"ד שענינם הוא הסרת הערלה אין להם לברך על ההכנסה לבריתו של א"א. ודו"ק.

וגם א"ש לפ"ז לשון הרמב"ם "יתר על מצוה . . שימולו כל ערל וכו'", דלהכי דייק הרמב"ם וכתב לשון ערל, ולא סתם.

והנה עפ"ז יש להסביר דברי הרמב"ן והריטב"א דכתבו דחיוב האם לא גרע מחיוב ב"ד; דר"ל, דאע"פ שחיוב כמו שיש על האב א"א לחייב את האם, דהוה מ"ע שהז"ג, מ"מ הנה לא גרעו מב"ד להיות להן חיוב דלא יניחו בניהם ערלים, ובודאי יש להן אחריות שלא יניחו בניהם ערלים יותר ממה שיש לב"ד. במילים אחרות: אילו הי' החיוב שעל ב"ד למול את בנ"י בגדר חיוב מצוה הי' מובן דהאם פטורה מחיוב זה, אבל מאחר שהחיוב על ב"ד הוא רק להסיר השלילה - "שלא יהיו ערלים בישראל" - א"כ מה גרעה האם בחיוב זה שלא יהי' בנה ערל. וא"ש.

והנה ידועה מחלוקת הפוסקים אי אמרינן שליחות במצות מילה או לא, ועיין ש"ך חו"מ סימן שפב סקי"ד על הא דכתב הרמ"א "הי' לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים אבל נתנו לאחר למולו ובא אחר ומלו פטור", והביא ע"ז דברי רבינו ירוחם המיוסדים על דברי הרא"ש דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר אינו חייב חייב לשלם י' זהובים (והרא"ש ביאר דבריו מפני שאם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייב למולו).

והש"ך מסיק שם: "ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו", עיי"ש.

וממשיך הש"ך דכן משמע גם מדברי הרמב"ם, דמצות עשה זו מוטלת על האב תחילה עיי"ש, והש"ך עצמו הביא שיטת ר"ת דבאמת גם באופן כזה שהאב נתנו לאחר הי' מחוייב החוטף י' זהובים רק דאין גובין קנס בזה"ז.

ועיי"ש בקצוה"ח דפלפל בזה אם יש להוכיח מהרא"ש דאין שליחות במילה או לא, עיי"ש. וכן מה שהביא בשם הרמ"א בר"מ ומה שתרץ בזה, ולמסקנא מוכרח שיש מחלוקת בזה אם אמרינן יש שליחות במילה או לא.

והנה באחרונים ביארו שיטת הש"ך (ובאמת כן משמע מדברי הרא"ש שעליו בונה הש"ך שיטתו) דטעמי' הוא משום דמאחר דכאו"א יש לו החיוב למול את כל ערל בישראל א"כ לא שייך שליחות ע"ז, דחיוב האב הוא רק דין קדימה, אבל מאחר שאינו מקיים קדימתו אזי ממילא החיוב על השני והחיוב שלו שוין, וא"כ במה עושהו שליח, הרי יש לו חיוב מצד עצמו ואינו תלוי במינוי של האב.

ולפמ"ש לעיל י"ל דהמחלוקת תלוי' בזה; דאם נאמר דחיוב האב אינו חיוב ב"ד וכלל ישראל, א"כ שייך שליחות במילה, משום דהחיוב לעשות הבן מהול שייך רק להאב, וא"כ כשהאב עושה שליח צריך השליח מינוי האב שתתקיים מצות מילה שעל האב. והא דהשליח יכול לעשות הוא רק ענין של הסרת הערלה, וא"כ בודאי שיש שליחות במילה. משא"כ אם נימא דהאב וב"ד שוין בזה אזי נימא דאין שליחות במילה. ולפ"ז הרמב"ם "יצטרך" לסבור שיש שליחות במילה, שהרי להרמב"ם יש חילוק בין האב וב"ד. ונמצא דמ"ש הש"ך דכן משמע מהרמב"ם, י"ל לפ"ד דלהרמב"ם דוקא נאמר שיש שליחות במילה.

ולדינא, אם האב עשה שליח למול, אולי יכול השליח לומר הברכה של "להכניסו" אפילו לדעת הרמב"ם דב"ד אינו יכול לעשות הברכה. דהטעם שב"ד אינו יכולים לעשות הברכה הוא מפני שמצותם היא רק שלילית (הסרת הערלה), משא"כ כשנעשה שליח יש עליו מצוה חיובית כעין חיוב האב, וא"כ יכול לעשות הברכה להכניסו. ועדיין צ"ב בזה.

והנה יש מחלוקת בין הפסוקים בנוסח שאומרים העומדים אצל הברית מילה; דהרמב"ם והמחבר כתבו "שעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס וכו'", והרא"ש כתב הלשון "כשם שנכנס לברית". ועיין בש"ך וט"ז מ"ש ע"ז, ותוכן דברי הש"ך הם ד"כשם שהכנסתו" הוא בנוכח האב, משא"כ "כשם שנכנס" דלאו דוקא שהאב נוכח שם, עיי"ש.

ולפמ"ש בשיטת הרמב"ם י"ל דלהכי הנוסח הוא "שהכנסתו" משום דפעולת ההכנסה היא רק ע"י האב, משא"כ חיוב שאר בני אדם הוא רק הסרת הערלה, וא"כ לא שייך לומר "כשם שנכנס" דבעינן פעולת האב ע"ז, כמ"ש לעיל. וגם א"ש שיטת הרא"ש, דהרא"ש הרי סובר דאין שליחות במילה, ולפמ"ש הנה שיטה זו מתאימה עם הדעה שהאב ואחרים הם בעצם שוין ומשו"ה שייך לומר "כשם שנכנס" לדידי' משום דאין ההכנסה מיוחדת רק להאב. ונמצא דלהרמב"ם אין לומר כשם שנכנס, ולהרא"ש טוב יותר לומר כן, ודו"ק.

והנה בעצם עניית העומדים שם אולי אפשר לומר דמשו"ה תקנו זה, דמאחר שכל ישראל שייכים למצוה זו א"כ תקנו להם שישתתפו בהמצוה לענות על ברכת "להכניסו כו'".

והנה לפי מ"ש תהי' סברא זו תלוי' במחלוקת הנ"ל; דלהרמב"ם - שכלל ישראל חייבים רק לא להניח ערלים - א"כ לא שייך לומר סברא זו, דמה להם ולברכת להכניסו, אבל לרא"ש ולהי"א דהרמב"ם והרמ"א דהם שייכים למצוה לאותה מצוה של האב היינו להכניסו לבריתו של א"א, א"כ אפ"ל כסברא הנ"ל. ודו"ק.

ועדיין נשאר לבאר עוד איזה ענינים בסוגיא זו, והמשך אי"ה יבוא.