רמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ז הי"ב (גבי אשירה): "אפרוחין שקיננו בה ואינן צריכין לאמן מותרין. אבל ביצים ואפרוחים שצריכים לאמן אסורין שהרי האשירה כמו בסיס להן". עכ"ל.

והשיג ע"ז הראב"ד: "היה לו לומר מפני שהן כגידולי אשירה". ומסביר הש"ך ביו"ד סי' קמב ס"ק טז בשי' הראב"ד: "ר"ל כיון שעדיין צריכין לאילן חשיבי כעץ מן האשירה".

והקשה הכסף משנה על הראב"ד, דאם איסורן מפני שהן כגידולי אשירה, איך פקע מנייהו איסורן לאחר שגדלו ואין צריכין לאמן. ומתרץ הפרי חדש בדעת הראב"ד, דרבנן גזרו על הביצים והאפרוחים הצריכין לאמן מפני שנראין כגידולי אשירה, אבל כשגדלו ופורחין תו לא מיחזי כגידולי אשירה.

וב'פרשת הכסף' (נ-א), וב'משרת משה' (כב – ג) כתבו דחד טעמא הוא ולא פליגי. ומסתבר דבסיס וגזרו עליו מפני שנראין כגידולי אשירה, חד טעמא וסברא הוי, ורק בלשונות שונים.

אולם באור שמח פי"ג מהל' שחיטה ה"כ בסוף דבריו, ובצפנת פענח תרומות 47-ב, כתבו שנחלקו ואזלי לשיטתם בפ"ח ה"ג גבי המשתחוה לחצי דלעת, ולקמן אי"ה נאריך בזה.

וממשיך הרמב"ם בהי"ב בנוגע לעצי הקן שנמצא באשירה: "והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר". והשיג ע"ז הראב"ד "דוקא שהביא ממקום אחר". היינו דלהרמב"ם סמכינן שמן הסתם הביא העוף עצי הקן ממקום אחר, ולהראב"ד צריך ע"ז ראי' ברורה, דאחרת נאסרו עצי הקן באיסור אשירה ועבודה זרה.

והסבירו ב'פרי חדש' וב'מרכבת המשנה' ועוד1 שי' הרמב"ם עפ"י מה דקיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב, ועצי הקן הגיעו משאר האילנות. שוב אנו רואין (עפ"י הכלל שגילה לנו הרבי בלקו"ש חל"ד נצבים ב') דהרמב"ם חותר להקל גבי איסור עבודה זרה יותר מבשאר איסורים2, ע"משנוכל לברר כמה שיותר מן העולם בכח התורה, משא"כ הראב"ד מחמיר.

ועפ"ז יש להסביר סיפור תמוה שמספרין ע"ד הרמב"ם: שבאו רבנים לתהות על קנקנו, ואכל חתיכה הנראית כיד אדם, ושלח עבדו פטירא להביא לו יין נסך, ולהרוג בקר בשבילם שזהו איסור נבילה. ונבהלו הרבנים מאוד. ולמחרת הסביר להם הרמב"ם שהחתיכה הנראית כיד אדם היא ירק שאינו גודל במקומם, והעבר פטירא הוא יהודי, והבקר הי' בן פקועה שאי"צ שחיטה. ולכאו' תמוה דלמה התנהג אתם הרמב"ם באופן כזה היפך הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל". והפירוש הפשוט בזה הוא, שרצה ללמד אותם שצריך להזהר שלא לחשוד בבן אדם סתם, כי בקלות יכולין לחשוד חשד חנם.

וי"ל בזה ג"כ - ע"פ המבואר לעיל - שרצה ללמדם פרק בשיטתו והנהגתו בעבודת ה' - לא להיות פרוש מן העולם, אלא אדרבה לברר את העולם ושכל האדם עד כמה שידו מגעת, וכבסיפור לאכול את הירק ולקרב פטירא ולאכול את הבן פקועה בלא שחיטה, וגם בספרו מורה לברר שכל האדם.

כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות עבודה זרה ה"א:"במה דברים אמורים (דעשה מעשה בבהמה לשם ע"ז אסר הבהמה) בבהמת עצמו, אבל אם שחט בהמת חבירו לעבודה זרה או החליפה לא נאמרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

והשיג ע"ז הראב"ד:"אינו כן,אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כדרב הונא . . מיהו דוקא בגוי או בישראל משומד,אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי קא מכוין". עכ"ל.

היינו דלהרמב"ם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל להראב"ד סתם אדם שעובד ע"ז ועשה מעשה בבהמת חבירו אוסר הבהמה, ורק בישראל אמרינן שאינו אוסר כי אין כוונתו לעבוד עבודה זרה אלא רק לצער חבירו.

וכתב הכסף משנה, דהרמב"ם מסכים לדברי הראב"ד. ולא פירש דבריו כי סמך על מ"ש בפ"ב מהלכות שחיטה הכ"א-כ"ב "שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו".

אבל הר"ז היפך ממה שנתבאר בכללי הרמב"ם, שאינו סומך אלא על מה שכבר כתב ולא על מה שעתיד לכתוב3.

ונראה לפרש כפי שכתב בזה האור שמח בדברי הרמב"ם - וכן מוכח מפי' הריטב"א בע"ז נד, ב - שהרמב"ם סובר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודה זרה, ומה שפסק הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פ"ד ה"ו "הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו . . הרי זה אסור", הרי"ז רק לאסור הבהמה לגבוה אבל אינה נאסרת באיסור ע"ז.

וכן מה שמביאה הגמ' ראי' מהפסוק בדברי הימים "ואת כל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו", ומפרשת הגמ' "הכנו שחזקי' גנז אותם הכלים שהשתמש בהם אחז לע"ז והקדשנו שהקדיש אחרים תחתיהם".

הרי רואים שאחז אסר כלי המקדש אפי' שלא היו שלו, דכלי שרת היו, הרי שם ג"כ מדובר לאסור לגבוה, אבל בנוגע לאיסור עבודה זרה אין אדם - ואפי' נכרי - אוסר שאינו שלו4.

והנראה לומר בשרש מחלוקתם, ע"פ ביאור הראשונים, שלא אמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא באיסורים התלויים במחשבתו ודעתו של אדם, כגון ע"ז וכלאים, אבל איסורים שאינם תלויים במחשבה וברצון, אפשר לאסור אף בדבר שאינו שלו, כגון הנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו או המבשל בשר בחלב של חבירו וכו' (עי' בכ"ז בארוכה אנציקלופדיה תלמודית ערך דבר שאינו שלו).

ובמילא יש לומר, דלהרמב"ם העיקר בעבודה זרה הוא השכל והמחשבה של האדם5, עד כדי כך שפסק בפ"ג מהלכות עבודה זרה ה"ו העובד ע"ז מאהבה או מיראה פטור אפי' שזהו מאהבת או מיראת עבודה זרה. והארכנו בזה כבר בעבר כי העיקר לשיטת הרמב"ם בעבודה זרה זהו קבלת אלקות, ובלשון הרמב"ם "האומר אלי אתה". ובלשון הכלל דלקו"ש חל"ד נצבים ב' "שכלו של האדם שמשתנה ע"י העבודה זרה". ובמילא ס"ל להרמב"ם שבשום אופן אין אדם אוסר את שאינו שלו.

אבל הראב"ד ס"ל, דאה"נ צריך קבלת אלקות וכו' וישראל אינו אוסר שאינו שלו, כי כל כוונתו אינו אלא לצעורי, אבל העיקר בעבודה זרה היא הפעולה של ההשתחוי' נגד רצון ה', וממילא ס"ל להראב"ד שאם כיון לעבודה זרה ועשה מעשה ברכוש חבירו, אוסר את שאינו שלו.

ועפ"ז מובנת שיטתו של הרמב"ם בהלכה שלאח"ז - פ"ח ה"ב: "מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן. נטלן בידו והשתחווה להן לא אסרן. נטלן בידו והשתחוה להן אסרן". והקשה ע"ז הראב"ד: "אם מים של רבים הם אינן נאסרין (אם נטלן בידו), ואם של יחיד הן אעפ"י שעקרן הגל אסורים".

וי"ל בזה, כיון דלהרמב"ם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה, ממילא נטלן בידו הפי' כדי לקנות אותן ונעשו שלו (ועייג"כ תוס' רי"ד ע"ז נט, ועי' פר"ח וע' מרכבת המשנה ועוד), ולפיכך אסרן.

אבל להראב"ד דאוסר אדם דבר שאינו שלו בע"ז ע"י מעשה, הפי' בנטלן בידו היינו לפעול מעשה בהעבודה זרה (המים) כדי לאסרן. וסובר הראב"ד דמעשה זו דנטלן בידו אינו מספיק כי צריך מעשה כעין שחיטה דוקא - לאסור מים שאינם שלו - ולפיכך כתב "אם מים של רבים הם אינן נאסרין".