כתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"ח הי"א: "עבודה זרה שנשברה מאליה שברי' אסורין בהני' עד שיבטלוה (כי העכו"ם עובדין אפילו לשברים. המעתיק), לפיכך המוצא שברי עכו"ם הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא בטלוה הגויים. ואם היתה של פרקים, והדיוט יכול להחזירם צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקי', ואם אינו יכול להחזיר כיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים". ע"כ.

והשיג ע"ז הראב"ד: "לא מחוורא הא מילתא, שאם צריכה ביטול, כולן צריכין ביטול, אלא בע"ז של חוליות, והחוליות הם שברי שברים כמו חצאי אברים, שאם לא היה הדיוט יכול להחזירם אינה צריכה ביטול (כלל), וכשהדיוט יכול להחזירה אינה כשבורה וצריך לבטל כל קיסם וקיסם". ע"כ.

ומכאן ברורה מחלוקתם דהמוצא שברי ע"ז - והם חוליות שהדיוט אינו יכול להחזירם, ס"ל להרמב"ם דצריך לבטל ביטול כל דהו - היינו פרק א' מהפרקים, ולהראב"ד אין צריך לבטלו כלל כיון דנתבטל ע"י שמים והם שברים שהדיוט אינו יכול להחזירם, ובלשון הראב"ד "שברי שברים".

ויבואר ביותר עפ"י הכלל דלקו"ש חל"ד שיחה הב' לפר' נצבים, דכיון דהרמב"ם ס"ל דעיקר האדם הוא לברר העולם לכן ס"ל דצריך לבטל עכ"פ פרק א' מהפרקים, משא"כ להראב"ד כיון דנתבטלו ע"י שמים, והם שברי שברים שוב אין חיוב על האדם לבטלן כלל1.

ממשיך הרמב"ם בפ"ט ה"ט: "עיר שיש בה עבודה זרה מותר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה".

והשיג ע"ז הראב"ד: "בתוספתא מפרש לה ביריד ובמשא ומתן עמהן, ואפי' להלוך שם ביום האיד אסור מפני חשש משא ומתן".

וביארו המפרשים, דהרמב"ם ס"ל דעיר שיש בה עבודה זרה יש איסור להכנס לתוכה. משא"כ הראב"ד ס"ל שכל האיסור אינו אלא כשיש יריד לע"ז דאז יש חשש של משא ומתן עמהם.

ובש"ך יורה דעה סי' קמט סק"א, ובמרכבת המשנה ועוד, העתיקו ל' הרמב"ם בפי' המשניות "ולפיכך יודיע לך שכל עיר שיהי' להם בית תפלה שהוא בית עבודת כוכבים בלי ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה . . אבל בית שאנחנו תחת ידיהם בעוונותינו ושוכנים בארצם אנוסים, ונתקיים בנו מה שכתוב ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן". עכ"ל.

היינו, דלדעת הרמב"ם אם יש עבודה זרה בעיר יש איסור מן התורה (לדעת כמה מפרשים) לדור או לעבור בכוונה בהעיר (וע' בפרחי ציון דלפיכך גר הרמב"ם במצרים על אף הזהרת התורה, דהא לדידי' בלאו הכי איכא איסור גם בשאר מקומות).

ולכאורה לפי הביאור בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דהרמב"ם ס"ל דצריך לברר העולם וכו', לא מובן מדוע החמיר הרמב"ם עד כדי כך.

ויש לומר בזה בהקדים ביאור עוד מחלוקת מפורסמת בין הרמב"ם והראב"ד:

דהנה בהל' שאר אבות הטומאות פ"ב ה"י כתב הרמב"ם: "שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא . . וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים". והשיג ע"ז הראב"ד "זו היא אחת מסברותיו ואין בכולם פחותה מזו, כי הם כבהמות ואין מטמאין, ואין מטמאין עם הדומה לחמור הן גויים כמר מדלי, ואת כולם ישא רוח, והחושב אותם לכלום, אוסף רוח בחפניו". עכ"ל.

ומבאר בזה הרגצ'ובי בס' צפנת פענח בהפטורה לפ' בהר ולפר' ואתחנן, דהרמב"ם ס"ל שגם עכו"ם נכללים בהשגחה פרטית ושחיטתם מטמאה, משא"כ להראב"ד ה"ה בבחינת העדר והוה כמתה מאליה.

ומבאר זאת הרבי בארוכה בלקו"ש חי"ח ע' 165, ובלקו"ש ח"כ ע' 140: דעל אף שמציאותם של אומות העולם היא בשביל בני ישראל, הרי לדעת הראב"ד ז"ל הם נשארים טפלים לבנ"י ואינם נחשבים כמציאות "תורנית" - מציאות ע"פ תורה - ולכן אינם מציאות עפ"י הלכה. ולדעת הרמב"ם, הרי מזה גופא שתכליתם היא בשביל בני ישראל, הרי זה באופן שהם מקבלים חשיבות של תורה, ושייכים לבנ"י עד שהם נחשבים כמציאות ע"פ הלכה, יעו"ש באריכות גדולה2.

ויש לומר בזה עפ"י הכלל דלקו"ש חל"ד נצבים ב'; דכיון דלהרמב"ם העיקר הוא לברר העולם וכו' ממילא עי"ז גופא מקבלים העכו"ם חשיבות ונחשבים למציאות עפ"י תורה3. משא"כ להראב"ד דהעיקר הוא להידבק בהבורא, ה"ה בחי' העדר וטפלים לבני ישראל ואין עליהם השגחה פרטית.

וכיון דלהרמב"ם ה"ה מציאות עפ"י תורה, מובן נמי מדוע פסק בהל' עבודה זרה דאם מציאות זו עובדת עבודה זרה ולא נבררה כראוי לתקן עולם במלכות שד-י, ה"ה מציאות של איסור ובכל העיר כולה (ואעפי"כ מדויק בלשון הרמב"ם "אנחנו תחת ידיהם בעוונותינו ושוכנים בארצם אנוסים", היינו דבנ"י מבררים גם את זה). אבל לדעת הראב"ד ה"ה העדר ואין ביכולתם לגרום איסור כניסה לכל העיר.

ועפ"ז תובן גם מחלוקתם בהלכה שלאחר"ז - ה"י; דכותב הרמב"ם: "המהלך ממקום למקום אסור לו לעבור בעיר שיש בו עבודה זרה. במה דברים אמורים בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר".

והשיג ע"ז הראב"ד "אין דבריו מיושבים כלל שאם הולכים משם למקום אחר, מותר לעבור מתוכה למקום אחר לכתחילה שאין כאן חשד". עכ"ל.

וביארו המפרשים, דלהראב"ד הסיבה שאסור לילך על הדרך בה גם הולכים לעיר שיש בה עבודה זרה, הוא מפני חשד שהולך לעבוד. ולפיכך כיון שהדרך הולך לעוד מקום, תו ליכא חשד ומותר לכתחילה לילך בדרך זו. משא"כ לדעת הרמב"ם יש איסור לילך בדרך זו, כמו שיש איסור בכל העיר, דאיסור זה הוא איסור עבודה זרה, והסיבה לכך שמותר להשתמש בה כשהדרך הולכת לעוד מקומות היא, רק משום דהוה דבר שאין מתכוון ולא הוה פסיק רישי' כיון שהולך לעוד מקומות. וא"כ ס"ל להרמב"ם דמותר רק אם נקרה והלך בזו - היינו באופן דאינו מתכוין4.

ושוב אנו רואין דהרמב"ם דס"ל דהעכו"ם ה"ה מציאות, שלכן אוסרין הדרך לעיר שיש בה עבודה זרה. אבל להראב"ד דהם העדר המציאות אין ביכולתם לאסור הדרך, וכל הסיבה שהדרך אסורה היא מפני חשד, והחשד נעלם כשאפשר לילך מהדרך לעיר אחרת.

ועפ"ז יש לבאר עוד מחלוקת בסיום פ"י מהלכות עבודה זרה ה"ו: "אין כל הדברים האלו ( השכרת בתים בארץ ישראל, ופרנסת עניי עכו"ם. המעתיק) אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח. שנאמר לא ישבו בארצך אפי' לפי שעה".

ומשיג ע"ז הראב"ד "זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם. והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא, ואפי' לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא עבירה". עכ"ל.

שוב אנו רואים, דלהרמב"ם דב"נ הוה מציאות א"כ אסור להושיבן בארץ ישראל אפי' לפי שעה והמקור ע"ז מהפסוק "פן יחטיאו אותך לי" - ובלשון הרמב"ם "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו". אבל לדעת הראב"ד, דב"נ הוה העדר לא שייך למיגזר עלייהו, ואינם מציאות כלל וכלל ואין ביכולתם להשפיע עלינו וה"ה כעפרא דארעא.

ועפ"ז נמשיך לבאר מחלוקתם בפ"ט הי"ג. דהרמב"ם כתב: "המוכר ביתו לעבודה זרה דמיו אסורין בהני' ויוליך אותן לים המלח". והשיג ע"ז הראב"ד: "ואם הקדימו לו את דמיו קודם שיעבדוה מותרין".

דהרמב"ם ס"ל דכיון שפעל בהעולם ע"י שמכר בית כדי שיעבדו בו עבודה זרה - אעפ"י שלא התחילו עדיין לעבוד בו בפועל - נאסרו דמי' ויוליך אותן לים המלח.

ולעומתו הראב"ד ס"ל דהעיקר הוא פעולת העבודה זרה - פעולת ההשתחוי' נגד רצון ה' - וכ"ז שלא התחילו לעבוד עבודה זרה אינה תופס דמי'.

וי"ל בכ"ז בעומק יותר, בהקדים המבואר בארוכה בלקו"ש חי"ט קדושים ד'; דכ"ק אדמו"ר מביא שם "לשיטתייהו" של הרמב"ם והראב"ד: דכל מקום שהתורה ציוותה לעשות דבר שקיומו תלוי בפעולה לפנ"ז, הנה להרמב"ם אותה פעולה מקבלת חשיבות של המצוה, דהרי בלי הפעולה א"א לעשות המצוה, והרי"ז כאילו התורה ציוותה על הפעולה, ומשא"כ להראב"ד. ועיי"ש שמביא ריבוי מחלוקות ששייכים ליסוד זה, ולקמן נאריך בזה.

וי"ל דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בכללות: דכיון דהרמב"ם מחשיב כעיקר גדול הענין דבירור העולם, כדי שהעולם גופא יעזור ליהודי לקיים תורה ומצוות, לפיכך ס"ל נמי דכל פעולה שעוזרת למצוה מקבלת חשיבות. משא"כ להראב"ד, כיון דהעיקר הוא לקיים רצון הבורא בתורה ומצוות, ואינו מחשיב כ"כ בירור העולם לעזור לזה – הנה ממילא כל פעולה שעוזרת למצוה לא מקבלת נמי החשיבות של המצוה.

ועפ"ז יש להסביר ג"כ דבר פלא: דהנה מסביר כ"ק אדמו"ר בהשיחה שם שי' הרמב"ם בהל' ת"ת פ"א ה"ג - "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר", ומסביר בזה הצ"צ דמשמע מכך שלא כתב כשיכיר ויגדיל דיש על הקטן חיוב דאורייתא; דכיון דמוטל על האב מדאורייתא ללמד את בנו, וצריך לפעולת הבן ללמוד כדי לקיים המצוה, לפיכך לימוד התורה של הבן מקבל חשיבות של המצוה. יעו"ש בארוכה.

ולכאו' צ"ב - בפרט לפי המוסבר לעיל - מדוע לא השיג ע"ז הראב"ד ג"כ, דכיון דלימוד הקטן רק עוזר לאביו לקיים המצוה לא יהא ע"ז חשיבות של מצוה.

ולפי הנ"ל מובן הדבר: דכיון שכל הסיבה שהראב"ד חולק על הרמב"ם בכלל וס"ל שהפעולה שמביאה ועוזרת למצוה לא מקבלת חשיבות של מצוה, היא מפני שסובר שהעיקר היא האמונה וקיום רצון ה' ולא בירור וזיכוך העולם שעוזר לזה, א"כ כשמדובר בלימוד התורה של קטנים - שאין אמונה למעלה מזה - לא פליג הראב"ד בזה וס"ל כהרמב"ם שיש ע"ז חשיבות של מצוה, וכשיטתי' בהלכות עבודה זרה פ"א ה"ג "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו".

ועפ"ז יובן דלהרמב"ם המוכר בית לעבודה זרה - אעפ"י שלא התחילו לעבוד שם בפועל – הנה כיון שמסייע שלאח"כ יעמידו שם עבודה זרה מקבלת פעולה זו חשיבות של עבודה זרה ממש, משא"כ להראב"ד כל זמן שלא עובדים שם בפועל אין לזה חשיבות של עבודה זרה ממש (הגם שמסייע), ואינה תופסת דמי'.

ויש להאריך בזה עוד, ועוד חזון למועד5.