שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם )הע"ז,פי"א, ה"ד( :"וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם, וכל כיוצא בדברים האלו הכל אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".

וכתב ע"ז הראב"ד: "זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה (חולין צ"ה, ב) כל נחש שאינו כאלעזר וכיונתן אינו נחש, והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא, אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך עליו – ואיך חשב על הצדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו, מפקי פולסי דנורא לאפיה".

היינו דהרמב"ם למד בהגמ' חולין כל נחש שאינו כאלעזר וכיונתן אינו נחש – שאם סומך לגמרי על הסימן כמו אליעזר עבד אברהם. הרי"ז נחש ואסור מן התורה. משא"כ הראב"ד יפרש בגמ'1 שאין ראוי לסמוך על נחש אחר שלא הותנה מראש כנחש אליעזר ויונתן – ורק על נחש כשלהם אפשר לסמוך2.

והקשו המפרשים לדעת הרמב"ם דסימן הוי בגדר לא תנחשו – איך עבר ע"ז אלעזר עבד אברהם, הלא ב"נ מצווה על הכישוף3.

ותירץ הב"ח (יו"ד סי' קעט ד"ה ומ"ש וכן במרכבת המשנה ח"ב)4 - דשאני אלעזר שלא סמך על הסימן רק סמך על ה' וזכותו של אברהם – והסימן הי' רק שה' שמע לתפלתם. אבל סתם אנשים העושים סימן ס"ל להרמב"ם דזה אסור ממש – משום לא תנחשו5.

ולפי"ז י"ל עפ"י הכלל דלקו"ש (חל"ד נצבים ב'), דהרמב"ם דס"ל דהעיקר לברר העולם ושכל האדם, ס"ל דאסור לסמוך על הסימן. וכפי שהאריך בזה לקמן בפרקין הט"ז – "ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על הלב שיש בהן תועלת . . כל המאמין בדברים אלו . . אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת . . שאין דעתן שלימה", עכ"ל.

אבל הראב"ד דס"ל דהעיקר היא האמונה. וכל ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ס"ל דסימן מותר, כיון שכל ישראל רואים בזה סימן מהקב"ה (וע"ד הסיפור הידוע מהבעש"ט, שעבר את הנהר ע"י ששם מטפחתו על הנהר ועבר ע"ז – והי' שם יהודי א' פשוט ורצה לבקש להבעש"ט, לשאול אותו שאלה בעבודת ה', ועבר הנהר ג"כ ומצא הבעש"ט, ושאלו הבעש"ט איך עברת הנהר, והשיב בפשטות שראה מה שעשה הבעש"ט, ושם מטפחתו ג"כ ועבר ע"ז הנהר, והסביר הבעש"ט לתלמידיו, ראו מה הכח של אמונה פשוטה).

ולפיכך ס"ל להראב"ד דכל יהודי כשעושה סימן, רואה בזה יד ה' ולא סימן טפשי ח"ו.

w

ועד"ז יש להסביר דברי הרמב"ם בהלכה שלאחרי זה,: "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה, ומעת שקניתיה העשרתי, וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה למד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה, הרי"ז מותר".

והשיג ע"ז הראב"ד "אף זה שאמרו (חולין צ"ה,ב,) בית תינוק ואשה אעפ"י שאין נחשב יש סימן, לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים" עכ"ל.

והקשו על הרמב"ם דהרי מצינו ריבוי פעמים בש"ס שסמכו על פסוקים של ינוקא – ותירצו ע"ז הב"ח (שם) ומרכבת המשנה "דשאני ר' יוחנן ור' ששת וכו' דכל מעשיהם ועניניהם על פי רוח הקודש, חשבינן להו באומר לתינוק פסוק לי פסוקיך כאילו שאל בדבר ה'"6.

אבל הראב"ד יסבור דהוא הדין לכל יהודי.

במילים אחרות – דלהרמב"ם מסתכלים על הגוף והשכל שלא מבוררין כ"כ עדיין כאליעזר עבד אברהם וכר' יוחנן ור' ששת – ולפיכך אסורין לעשות סימן לידע איך להתנהג להבא – רק כדי לשמוח ולאמר זה סימן טוב, משא"כ להראב"ד כיון דמצד נשמתו ואמונתו – אין אף אחד מסתכל על הסימן כמציאות בפני עצמו מותר לעשות סימן ולסמוך עליו.

בנוגע גילוח פאת ראש

כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה פי"ב ה"א, בנוגע לגילוח פאות הראש "אבל האיש המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח".

והשיג ע"ז הראב"ד "אעפ"י שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו".

ויש לומר בזה בג' אופנים:

א. כפי שפי' הלחם משנה, דהראב"ד פרושי קמפרש להרמב"ם – כי גם הרמב"ם יסכים דבלא עשה מעשה, מלקות ליכא אבל איסורא דלאו איכא.

ב. כפי' שפי' הכסף משנה, דלהרמב"ם בניקף (במתגלח) אם לא עשה מעשה אפי' איסורא דלאו ליכא, ובשו"ת "מלמד להועיל"(ח"ב סי' ס"ד) פסקא 3-4, ביאר, דהמחלוקת תלוי בסיבת האיסור, דגילוי פאות הראש, דהרמב"ם פסק כאן "אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכמריהן שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם7".

והשיג עליו הטור ביו"ד סי' קפ"א: "וזה אינו מפורש (כלומר לא נזכר לא בתורה ולא בתלמוד) ואין אנו צריכין לבקש טעם למצוות. כי מצוות המלך עלינו אף אם לא נדע טעמה".

וביאור הב"י שהרמב"ם לשי' בסיום הלכות מעילה בנוגע לחוקי התורה, שכל מצוה שאתה יכול לתת לו טעם תן לו טעם, אפי' שזה לא טעם העיקרי והבלעדי, כי זה חוקה8.

וזה מתאים לשיטת הרמב"ם שנתבאר בלקו"ש (חל"ד נצבים), דצריך לברר שכל האדם, עד כמה שאפשר. ומסביר ה"מלמד להועיל" הנ"ל, דהנפקותא בין הרמב"ם והטור, לדינא היא9, דלהרמב"ם עיקר העבירה היא על הניקף לא להדמות לכמרי עבודה זרה. וכן כתבו התוס' בנזיר דף נד.ב, ומקיף נתרבה מלימוד מניקף. משא"כ להראב"ד והטור עיקר קרא היא לאסור המקיף.

וא"כ כיון דלהרמב"ם עיקר קרא לאזהרת ניקף אתא10, וכיון דקרא אתא לחייבו מלקות א"כ מיירי באופן דעבד מעשה, כגון הקיף לעצמו או שמסייע, וא"כ מהיכי תיתי דיעבור על לאו בלא סיוע דהא ע"ז לא הזהיר קרא.

משא"כ להראב"ד עיקר קרא למקיף אתא, ורק משום דכתיב לא תקיפו בלשון רבים יליף מיניה ג"כ לאו לניקף, וזה לאו לניקף בין סייע או לא סייע.

שוב אנו רואין דהרמב"ם ס"ל, דצריך לתת טעם שכלי למצוות, לברר שכל העולם עד כמה שאפשר, ולהראב"ד כמו הטור עיקר המצוות גזירות המלך הן, והן ענין האמונה.

ג. ויש לומר בדברי הכסף משנה, דלהרמב"ם עיקר הלאו הוא רק במקיף, וניקף שסייע נעשה כמו מקיף, אבל בניקף עצמו ליכא לאו11, ולפיכך בלא עשה מעשה אינו עובר בלאו, עי' באריכות באחרונים.("הערוך לנר" מכות נ,ב, ד"ה ר' אשי - ועוד12) -משא"כ להראב"ד איכא לאו בניקף ג"כ ולפיכך עובר בלאו אעפ"י שלא עשה מעשה.

וי"ל דזה מיוסד על לקו"ש (חי"ז קדושים ד'), דלהרמב"ם מסייע נעשה לו חשיבות כמו הענין עצמו, משא"כ להראב"ד יעויי"ש בארוכה13.

ולפיכך הרמב"ם נטה לפרש דברי הגמ' במכות דף כ', דמסייע, לדברי הכל, הניקף לוקה – דניקף מסייע נעשה כמו המקיף ומקבל מלקות, משא"כ להראב"ד דמסייע אין בו החשיבות של הדבר שמסייע לו - נוטה לפרש דניקף יש לו לאו לעצמו ולוקה כשעשה מעשה ומסייע14.

טריפה שהרג את הנפש [גליון]

הרב זושא פלדמן

תושב השכונה

בהמשך למה שכתבתי בהערה גליון פ' שופטים שנה זו (תתפג ע' 43), שיש חילוק בין חיובי מיתות ב"ד מצד רציחה לשאר חיובי מיתת ב"ד. יש להעיר מהרמב"ם (שנלמד בזמן זה ג"פ ליום) הלכות סנהדרין פרק י"ד ה"ח "מי שעמד על נפשו ולא יכלו ב"ד לאסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה – הורגין אותו עדיו, בכל מיתה שיכולין להמיתו בה, מאחר שנגמר דינה אין רשות לשאר העם להמיתו תחילה לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור. במה דברים אמורים בשאר מחויבי מיתות ב"ד חוץ מן הרוצח, אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר . . וביד כל אדם עד שממיתין אותו".