[1] וראה דברות משה עמ"ס שבת (ח"א עמוד שג) : "דאף מחטא בשוגג שייך לשוב, דהא מתודה על חטאת שהוא בשוגג החטא שחטא" - ראה רמב"ם הל' מעשה הקרבנות (פ"ג הי"ד והט"ו): "ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם . . . כיצד מתודה, אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי". וראה לקמן הערה 12.

[2]) וראה גם פירוש המשנה להרמב"ם (יומא פ"ח מ"ו) בנידון ארבעה חלוקי כפרה "זכור כללים אלו וסמוך עליהם, והוא אם שגג אדם בעשה ולא תעשה או הזיד בעשה ועשה תשובה מתכפר לו מיד", ומבואר דגם שוגג צריך כפרה.

[3]) וראה גם תוד"ה אורח ארעא קמ"ל (ביצה כה, רע"ב): "נענש כשוגג ולא כאונס".

[4]) ראה כריתות כו, ע"ב. וראה דברי הרמב"ן בשער הגמול (הובאו לקמן בפנים בסוף דברינו).

[5]) בשו"ת עין יצחק (אהע"ז ח"א סימן סז, ענף ד ואילך) האריך לפלפל בשיטת הנתיבות והמסתעף ממנה ודחה ראיות הנתיבות לעצם חידושו. בסוף התשובה (ענף ז אות מ) הביא שתי ראיות דגם שוגג באיסור דרבנן צריך כפרה, ואלו הם: (א) איתא בגמרא (חולין ו, ע"א): "א"ר זירא אפשר גזרו על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן", ופירש רש"י (שם ד"ה אפשר) "אי איתא דגזרו חכמים על תערובת דמאי מסתייע מילתא דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג", "הרי דשוגג דרבנן הוא ג"כ עון מקרי". (ב) בתוספות (פסחים קו, ע"ב. ועוד) הקשו מ"רב ירמי' בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה" מהא דקיי"ל דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, "והא זה אינו אלא מדרבנן ובשוגג וקרי לי' תקלה".

וראה גם שו"ת עין יצחק (או"ח סכ"ו אות יב):"כבר כתבתי במק"א להוכיח דגם שוגג דרבנן צריך כפרה ודלא כהנתיבות". וראה שו"ת בית יצחק או"ח סי' סה שדברי הנתיבות "דחוקים מאד". ובשו"ת מנחת שלמה (חלק ראשון סי' מד): "רבו החולקים עליו".

[דא"ג:מפני הראיות שהביא העין היצחק (ועוד אחרונים) סבור הייתי לומר שלא דיבר הנתיבות אלא בשוגג הקרוב לאונס, דוגמת הנידון בחו"מ שקונה מחבירו (הנאמן) דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים שע"ז קאי הנתיבות, משא"כ בשוגג סתם כשכחה וכיו"ב ועאכו"כ בשוגג הקרוב למזיד, ואם היינו מפרשים כן דברי הנתיבות היו בטלים כו"כ מהקושיות שהקשו עליו. אבל מהאחרונים שפלפלו בדבריו נראה שלא הבינו כן].

[6] לדוגמא, פסק הרמ"א (יו"ד סקכ"ג סכ"ו) : "מי ששתה יין נסך בשוגג, יש אומרים שיתענה ה' ימים נגד ה' פעמים גפן שבחומש (ר"ל לבד משנה תורה), ויתכפר לו". וכתב בשו"ת עין יצחק (אהע"ז סי' סז אות לח) ד"משמע [מהרמ"א] דקאי על סתם יינם דמיירי שם בכל הסימן, משום דאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה" וא"כ מוכח דגם שוגג בדרבנן צריך כפרה אם כי "יש לחלק קצת בזה משום דהא החמירו בסתם יינם בהנאה לכתחלה כמבואר בסי' קכ"ג ס"א". [וראה שו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' כג) שיצא לחלק בין סתם יינם לשאר איסורים דרבנן: "כיון דעיקר הטעם משום דאיסור דרבנן רק איסור גברא ולא חפצא וכשהגברא אינו מזיד רק שוגג בלא דעת ע"כ א'צ כפרה משא"כ בסתם יינם דפוגם בנפש ר"ל והרי הוא מטמא את האדם והרי יש בו ארס איסור חפצא ביותר ע"כ שפיר כתב הרמ"א בשם הרא"ש דצריך כפרה בשוגג ואין סתירה"].

[7]) בספרי הגר"י ענגיל (אתוון דאורייתא כלל יו"ד; בית האוצר אות א כלל קכב) חקר אם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא או רק איסורי גברא, עיין בדבריו בארוכה.

[ובתניא (ריש פרק ח) כתב אדמו"ר הזקן בזה"ל: ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הס"א משלש קליפות הטמאות ואפי' הוא איסור דרבנן שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו', עכ"ל. ויעויין באג"ק אדמו"ר זי"ע (ח"י עמוד רעט) נראה שר"ל שמדברי אדה"ז שם מבואר שגם באיסורי דרבנן יש רע בהחפצא, וע"כ יש צורך בכפרה גם בעבירה בשוגג, ע"ש ובשיחותיו באחש"פ (והתוועדויות שלאח"ז) ה'תשל"ז].

ובפנים בארתי הטעם בצורך הכפרה גם לפי סברת האחרונים שאיסורי דרבנן אינם רעים ב'עצם'.

[8] וראה שו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' סח) : "אם עשה איזה עבירה, יהי' הסיבה מה שיהי', הואיל ויכול הי' להתברר הרי זה חייב דזה לא מיקרי אונס מה שלא הי' בידה בקל לברר, על כל פנים הי' הדבר יכול להתברר כמו באשה [שניסת ע"פ שני עדים] אם היתה ממתנת וע"י החקירה הי' יכול להתברר שבעלה חי, ואפילו הי' באופן שלא הי' בשום אופן אפשר להתברר, מכל מקום לא חילקה התורה וכל שוגג חייב, ורק באונס פטרה רחמנא" (והוא כסברת האחרונים שגם בדאורייתא אמרינן לא פלוג, ראה שו"ת יד סופר ח"א סי' כו. ובכ"מ). ועל פי דבריו יש להסביר בפשטות מה שתינוק שנשבה לבין הגוים מביא קרבן על שגגתו (רמב"ם הל' שגגות פ"ב ה"ו).

[9] בתניא (אגרת הקודש סו"ס כח) איתא ש"השגגות . . הן מהתגברות נפש הבהמית" [ושם (לקו"א פי"ג): "הוא בתקפו ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עולם הזה"], וביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (במענה אלי) שהתגברות נה"ב היא הסיבה לזה שאינו טורח בדרישה וחקירה, דכיון ש'רוח הבהמה יורדת למטה', "אינה מעוניינת בלמעלה", וע"כ אינו בודק ואינו מדקדק. וראה לקו"ש ח"ג עמוד 944 ואילך. ואכ"מ.

[10]) וראה פירוש המשנה להרמב"ם (הנ"ל הערה 2) לענין ארבעה חלוקי כפרה: "וכל זה אם עבר ברצונו, אבל באונס הרי זה פטור". וראה גם מורה נבוכים ח"ג פמ"א.

[11]) וראה גם בפירוש רבינו יונה עמ"ס אבות (פ"ד מ"ד): "אף השגגה נחשבת לו עון בזמן שאינו אנוס שהי' לו להזהר שלא יבוא חטא על ידו ולא נזהר שלפיכך חייבו הכתוב קרבן שיכפר לו". וראה גם פירוש רש"י עמ"ס פסחים (עא, סע"ב) ד"ה שחטו וד"ה פטור.

[12]) וראה גם שו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קעה) בנידון איש ואשה ששכחו "שהוא שעת הוסת ושמשו ולא ראתה דם", דאפילו למ"ד שחיוב הפרישה בשעת הוסת אינו אלא מדרבנן "צריכים לעשות תשובה, שאף על איסור דרבנן בשוגג צריכים לשוב בתשובה על אשר לא נזהרו ולא אסיק אדעתייהו דהוא יום הוסת . . להצטער על זה שאירע להם חטא זה, ולהתוודות בפה בצנעא, ולקבל להזהר ביותר שלא יארע עוד זה החטא". [ונראה שבקבלה זו ("להזהר ביותר") מקיימים מצות התשובה, שהיא עזיבת החטא, על עבירה בשוגג, וכלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ב) "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", ובלשון הוידוי (רמב"ם שם פ"א ה"א): "חטאתי . . ולעולם איני חוזר לדבר זה"].

[13] ראה גם פירוש הרמב"ן עה"ת (ויקרא ד, ב) : "וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא".

[14] ומ"ש הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא א, ד) "אין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל", הנה (נוסף לזה שמפורש שם שחייבי כריתות - שבהם הוא מדבר בשער הגמול - צריכים ריצוי) נראה דשם מדבר אך ורק על ריצוי בקרבן, אבל לא נתכוון לומר שאין צורך בכפרה על שוגג. הנלפענ"ד כתבתי ובאחרונים (שו"ת שערי צדק או"ח סי' קח. שו"ת מהרש"ם ח"א סו"ס קפ; ח"ג קרוב לסו"ס קפט; שם ריש סי' ר; ח"ד קרוב לסו"ס כו. שו"ת בית נפתלי סו"ס ד. ועוד) האריכו.

שוב מצאתי שכמו שהצעתי בפירוש דברי הרמב"ן עה"ת כבר כתב בשו"ת שערי דעה (ח"א סי' קפח), אם כי א כתב כן בדעת הרמב"ן, וז"ל:בכל התורה כולה שגגת לאו בעי כפרה בידי שמים אף דלא דמי לשגגת כרת שהצריכה התורה להביא חטאת מכל מקום כפרה בידי שמים ודאי בעי, וכדאמרינן בעלמא (יבמות קיט, ע"א) מה לי איסור לאו מה לי כרת, עכ"ל. וראה גם שו"ת משנה הלכות ח"ט סו"ס שסח.

[בשו"ת שערי צדק שם כתב לבאר דעת הרמב"ן, ש"ענין המרד הוי רק במזיד ולא בשוגג רק מ"מ איסורי כרת ר"ל החמירה תורה אף בשוגג כסברת הרמב"ם [בהל' שגגות] הנ"ל והוי כעין מרד ולכך צריך ריצוי, אבל שוגג דלאו אין צריך להיות ריצוי כי אין ריתחא עליו כלל". ודבריו צע"ג לפענ"ד, דמהיכי תיתי לומר שאין חיוב להזהר במל"ת כבחייבי כריתות, וממה נפשך: באם אין חיוב להזהר כ"כ במצוותי' של תורה למה צריך כפרה על שגגת כרת, ואם באמת מחוייב להזהר "לבדוק ולדקדק" טרם יעשה, למה "אין ריתחא עליו כלל" בשגגת לאו?].