בהל' יסודי התורה פ"ד ה"ח כותב הרמב"ם: "הדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו..הדעה היא ..ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח". ובה"ט ממשיך וכותב: "אין הזאת מחוברת מן היסודות..אלא מאת ה' מן השמים היא".

והנה בספר יד המלך על הרמב"ם (לבנו של הנודע ביהודה) כותב על כך: "הא דכתב רבינו על כי מאת ה' מן השמים היא, כוונתו הוא, דיש לצורת נפש האדם יתר שאת בבריאה מן כל שאר הנבראים, דהגם דכל הבריאה כולה הכל במאמרו עשה וברוח פיו כל צבאם, יפה כחה של הזאת שהוא חלק אלהי ממעל". כלומר מה שכתב הרמב"ם "מאת ה' מן השמים", כוונתו לומר שהצורה הזאת שהיא הדעה היא כביכול חלק מהבורא שהכניס הקב"ה באדם.

אבל לכאורה דוחק גדול לפרש כן ברמב"ם, שהרי כל הביטוי של "חלק אלוה ממעל" על נפש האדם, זהו דבר שנתחדש מאוחר יותר (ראה המקורות לזה בתניא רפ"ב עם פירוש חסידות מבוארת, וש"נ, ויש להוסיף על הנסמן שם את האלשיך הק'). ובודאי שלא ניתן להעמיס פירוש כזה ברמב"ם. וגם לפי זה עדיין קשה מהו שהוסיף "מן השמים", אמנם זהו ביטוי ע"פ לשון הפסוק (בראשית יט, כד), אך אין דרכו של הרמב"ם להשתמש במליצות לשם מליצות בלבד בהלכותיו.

ולכן נראה לפרש להיפך: כוונת הרמב"ם בביטוי "מאת ה' מן השמים היא", ש שהיא דעת האדם, אמנם ניתנה "מאת ה'", אבל אינה חלק ממנו, אלא "מן השמים היא", כלומר היא אותה צורה כמו צורת הברואים שבשמים (ובשמים גופא המלאכים שהם צורה בלא גולם, שהרי גם היא צורה בלא גולם, שהרי אינה צריכה לגוף). וכוונתו לבאר בזה ההבדל שבין גוף האדם[1] שהוא מחומר ד' יסודות (ארמ"ע), שמקורם מחומר הארץ, ולכן גוף האדם מתכלה, משא"כ שמקורה "מן השמים" אינה מתכלה, אלא היא קיימת לעולם, וכפי שמביא הרמב"ם שם מהפסוק (קהלת יב, ז) "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"[2].

והדבר מבואר גם בלשון הרמב"ם שם בהלכה ח: "ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן".

ויש להעיר שלפי הרמב"ם מעלת צורה זו קיימת אצל כל מין האדם, ואין בענין זה הבדל בין ישראל לעמים, כי לדעתו ההבדל ביניהם אינו מתבטא בסוג אלא בבחירת עם ישראל ע"י הקב"ה ובמתן תורה להם.

אלא שגם לדעת הרמב"ם יש לומר, שבמעמד הר סיני אחרי שבני ישראל חוו את ההתגלות האלקית, ושמעו את עשרת הדברות (מפי הקב"ה ומשה) וקבלו את התורה, הרי שעל ידי כל זה התעלה אצלם צורת הנפש, שהרי השיגו בדעתם ובצורת נפשם השגות שהאומות לא השיגו ולא ישיגו לעולם, והתעלות זו של צורת נפשם הורישו לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, ולכן יש בכח צורת הנפש של היהודי לדעת ולהשיג השגות שהגוי אינו יכול להשיג מצד עצמו, כי לא עמדו אבותיו במעמד הר סיני[3]. ונראה שזהו גם מה שמסיים הרמב"ם בסוף הל' מלכים, שגם כש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", "יהיו ישראל חכמים גדולים וכו'", כי מעלה זו תהיה אצלם מצד התורה, ובפרט שאז "יהיו פנויים לעסוק בתורה ובחכמתה". ויש להאריך בכל זה עוד ובפרטים המסתעפים ממנו, ואכ"מ.