ברמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ה הלכה ז: "ויהיה ביתו - של הכהן-גדול - בירושלים ואינו זז משם".

והנה דין זה אפשר לפרשו בשני אופנים:

א) זהו דין כללי עצמי* הקשור בדרגתו ואישיותו של הכהן גדול (ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים), המחייב אותו לדור בירושלים.

ב) זהו דין פרטי צדדי הנובע מחיובים שונים תפקידים וכיו"ב המוטלים על הכהן גדול המחייבים את מגוריו בירושלים.

והנפק"מ בין שני האופנים:

אם זהו דין כללי עצמי הרי האיסור הוא תמידי, חל עליו משך כל המעל"ע.

מאידך, אם זהו דין פרטי צדדי, הרי אם פרטים אלו אינם בסתירה ליציאתו של הכהן גדול באופן זמני (לשעות), הרי מותר לו בזמנים מסויימים לצאת מירושלים.

ובהשקפה ראשונה י"ל שחקירה זו תלויה בהמקורות לפס"ד הרמב"ם - דהנה בספר מראי מקומות (מילואים, קה"ת תשנ"ג) צויינו:

"ראה תורת כהנים צו ו, יג (דכהן גדול מביא מנחה בכל יום) וראה ספרי ראה טז, ז (דקרבן מנחה טעון לינה). ועיין סנהדרין יח, א (במשנה): עד פתח שער העיר".

שני המ"מ הראשונים תלויים בהקרבת מנחה (דין פרטי) ואילו המ"מ לסנהדרין מדגיש שזהו ענין עצמי.

ברם, באמת מצינו שקו"ט ושיטות שונות באחרונים בזה. ומהם:

א] מצד הבאת קרבן - מנחת חביתין בכל יום - הטעונה לינה (מנחת חינוך מצוה קלו. שו"ת אבני חפץ סימן סט) [וכנ"ל מתוך הספרי].

ב] מצד איסור היציאה להלוויית המת עד פתח שער העיר (ר"י ענגיל - גליוני הש"ס לר"ה ה, א).

ג] מצד הציווי "ומן המקדש לא יצא" שלדעת הרמב"ם גם ירושלים בכלל מקדש (ס' הדר המקדש - צוטט ברמב"ם לעם הע' לד).

ד] מצד "ונשא - הציץ - על מצחו תמיד" ובמדינה אסור לו ללכת לבוש בציץ וממילא אינו יכול לצאת מירושלים (כלי חמדה סוף פרשת תצוה).

ה] מצד הציווי שנאמר למרע"ה בשמשו ככה"ג בז' ימי המילואים שלא יצא מהמקדש (משך חכמה ס"פ תצוה).

והנה למרבית הדיעות הנ"ל (מלבד דיעה הא' - המנ"ח וכו') הוי, לכאורה דין עצמי [ועכצ"ל שגם לשיטות שזה תלוי בעניינים מסויימים בציץ וכיו"ב הרי אותם דינים עצמם נובעים מדרגתו וקדושתו של הכהן גדול],

וכן מפורש בקרית ספר: "ויהי' דר בירושלים כדי שיהי' לעולם בביהמ"ק דכתיב ומן המקדש לא יצא".

וכבר הערו מקורו בשמות רבה לז, ג: "משל לאוהבו שמלך שחיבבו .. שלא יהא זז מפלטין ואכל מותריו של מלך. כן אהרן .. ועשאו הקב"ה כהן גדול וא"ל "ומן המקדש לא יצא" ואכל מותריו של הקב"ה".

והנה ב'ערוך השולחן העתיד' דיני קדשים (עוד דינים בכה"ג) סכ"ד ס"ק יב כתב:

"וז"ש הרמב"ם שישב במקדש כל היום לא מצינו זה בגמרא, ורק בשבעה ימים שקודם יוה"כ ישב שם יום ולילה וכן היו אהרן ובניו במילואים, אבל כל ימות השנה הוא דבר תימא, הא עליו כל דברי המדינה תלוי והאם הכל יעשה במקדש?"

[וממשיך: "אך כמו בבית הראשון שעל הכה"ג לא היו טרדות העולם וכל עסקו רק בקודש יש לקיים דברי הרמב"ם, אבל לא בבית שני כידוע"].

ודבריו צ"ע:

א) אדרבה, אפ"ל דרצון ה' שהכה"ג מדרגת קדושתו שקשור גם במקום הימצאו יתקן עולם - חדור בדרגת קדה"ק.

ב) מלשון הרמב"ם שלא פירט "ובבית שני כו'" וכיו"ב מוכח שהי' זה הן בבית ראשון הן בבית שני ולכאורה כ"ה גם בביהמ"ק הג'.

ויש להאריך בכ"ז עוד. ואכ"מ. ועוד חזון למועד.