בקשר למה דשקו"ט לאחרונה, באם לדעת הרמב"ם צריך לכבות הנרות בין הערביים ולהדליקן מחדש, הנני להעתיק קטע מס' 'הררי קדם' בעניני המועדים (ירושלים, תש"ס) מחידושיו של ר' י.ד. הלוי סולובייציק ז"ל, שנכתבו ע"י תלמידו, ושם בסי' קנ"ט, "בענין הדלקה והטבה" (ע' רעג ואילך), כותב וז"ל:

"... דהנה הרשב"א בתשו' (ח"א סי' שט) הקשה על שיטת הרמב"ם הנ"ל דמדליקין בבוקר, דא"כ למה אין מחנכין את המנורה אלא בז' נרותי' בין הערביים . . אכן נראה די"ל דחיוב ההדלקה בבוקר שהוא מדין הטבע, חלוק ביסוד דינו מחיוב הדלקה בערב, דבערב החיוב הוא עצם ההדלקה ואפילו מצאן דלוקין חייב לכבותן ולהדליקן [ודלא כמרן הגר"ח ז"ל (בפ"ט מביאת מקדש ה"ז) והגרי"ז (בחי' מרן רי"ז הלוי ריש הל' תמידין ומוספין), שכתבו דאין חיוב הדלקה כלל, ואם מצאן דלוקין יכולים להשאירם אפילו לימים הרבה מבלי להדליקן...], משא"כ בבוקר הוי רק דין יערוך אותו גרידא, שההטבה מחייבת גם הדלקה, דבלא הדלקה לא חשיבא הטבה, אבל אין בזה דין הדלקה מצד עצמה, וכמש"כ הרמב"ם שם דהדלקת הנרות היא הטבתן ומדין הטבה אתינן עלה. וביותר ביאור נראה, דהך דינא דיערוך אותו אהרן ובניו לנרות המערכה, מחייב שיהיו הנרות דלוקין תמיד דהוא קיום בחפצא של המנורה . . ואם מצאן דלוקין בבוקר אינו מכבה אותם כמש"כ הרמב"ם שם, [אלא דבדבריו שם משמע שכן הוא הדין גם בערב כמרן הגר"ח והגרי"ז ועיין במפרשים], ולעומת זה מצוות הדלקה היא מצוה של מעשה הדלקה, ומשו"ה אין מחנכין את המנורה רק בנרות שיש בהם מצות הדלקה בעצמותן, דהיינו בהדלקת בין הערביים בלבד, דבהו יש קיום מעשה הדלקה, ולא בבוקר דליכא חיוב הדלקה כלל". עכ"ל. ויצויין ג"כ בס' 'מקראי קודש' על חנוכה סי' צ.

וע"ע שו"ת צפע"נ סי' רנ"א קרוב לסופו ובמקומות שנסמנו בצפע"נ עה"ת פ' בהעלותך ע' פז-פה.