כתב הרמב"ם פ"י מהלכות כלי המקדש ה"ו: "נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם, מלמד שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו לבגדים אפילו נימא אחת או עפר או כינה מתה אם היתה בין בשר לבגד ה"ז חציצה ועבודתו פסולה, ולפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפלין של יד שהרי חוצצת אבל של ראש אינה חוצצת ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח". ובה"ז ממשיך: "וצריך להזהר בשעה שלובש שלא יהי' אבק בין בגדו לבשרו ולא כינה אע"פ שהיא בחיים, ושלא תכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו . . ואם היה שם אחד מכל אלו עבודתו כשרה".

ובשו"ע או"ח סכ"ז סע' ד': "לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש". ובמג"א שם סק"ד: "בזבחים דף יט מיבעי אם כנה חי' ושערו הוי חציצה לענין בגדי כהונה ונ"ל שמפני זה כתב הרוקח שיש לגלח השער שעל הצואר שלא יהא חוצץ". וכתב עליו 'האגור' סי' נ"ה: "ולא נהגו כן בכנה מתה ועפר יש ליזהר דבזה לא איבעיא לן כלל". 'ובשל"ה' כתב: "לרחוץ מקום הנחת תפילין".

ובשו"ע אדמוה"ז סכ"ז סע' ז' כתב: "י"א שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין התפלין לבשרו שנאמר על ידך, משמע על ידיו ממש בלא חציצה בינתים וה"ה בתפילין של ראש צריך ליזהר בדבר שלא יהא שום דבר חוצץ בין תפילין לשערו. ועפר או כנה מתה נקרא חציצה, ולכן יש נוהגים לרחוץ מקום הנחת תפלין של ראש, וכן ברצועות מה ששייך להקשירה", ע"כ.

היוצא מכל הנ"ל שיש ג' שיטות עיקריות בנוגע חציצה בתפלין: א) דיש דין חציצה בין בתפלין של יד ובין בתפילין של ראש. ב) דאין דין חציצה לא בשל יד ולא בשל ראש. ג) דיש דין חציצה בשל יד, ולא בשל ראש.

והנה לא מצינו בהרמב"ם בהל' תפלין שמביא דיני חציצה בנוגע לתפלין, ואוא"ל דס"ל דאין חציצה בתפילין, דהרי הרמב"ם הביא הדין דאין כהן יכול לעבוד בתפלין של יד, ואפילו בשל ראש כתב רק דאינה חוצצת ואם היתה הדין שאין חציצה בתפילין הרי יכול להניח התפילין על בגדי כהונה, וזהו ראית הרא"ש בתשובה על הדין של חציצה בתפילין וז"ל: "דאמרינן בפ"ב דזבחים תפילין מהו וכו'. ואי ס"ד שאין חציצה פוסלת בתפילין יניח התפלין על המצנפת ועל הזרוע על הכתונת וכו", עכ"ל ע"ש. ובשלמא לשאר הראשונים (הרשב"א או תשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן) י"ל דסברי דסוגיות חלוקות הם, והיינו דסוגיא דזבחים אינו כהסוגיא דמנחות דמינה מוכיחן דחציצה אינה מעכבת. אבל הרמב"ם הרי פסק כהסוגיא דזבחים כמו שהבאנו לעיל מדבריו, וא"כ ע"כ דסובר דיש חציצה בתפילין.

ואולי אפשר לומר דהרמב"ם בהל' תפילין סומך על מה שכתב בהל' כלי המקדש. והיינו, דבהל' תפילין פ"ד ה"א והלכה ב' כתב מקום הנחת תפלין של ראש ושל יד. בהלכה א' כתב: "היכן מניחין תפלין של ראש, מניחין אותן על הקדקד", ובהל' ב' כתב: "ושל יד קושר של שמאלו על הקיבורת...". הרי שכתב דהתפילין צריכין להיות על הראש ועל הקיבורת. ומאחר שבהל' כלי המקדש כתב שיש חציצה כמ"ש לעיל, לא הוצרך לכתבו גם בהל' תפילין.

אבל עדיין צ"ע דמאחר דבהל' כלי המקדש כתב הרמב"ם אודות כנה מתה ואפר, וכן הובא בשו"ע. הרי לכאו' הי' לו להביא הל' זו בהל' תפלין. דהרי דבר זה אינו מוכרח מהלכות הנ"ל מאחר דהכנה היא קטנה ואפשר דלא נקרא חציצה וא"כ למה לא הביא הרמב"ם דין זה בהל' תפילין.

גם יש להבין עוד יותר דבהל' כלי המקדש הביא הרמב"ם את הדברים החוצצים בה"ו-ז, ושם הביא כמה דינים שיש ליזהר בהם ואם עבד בהם עבודתו כשירה, והכס"מ ומהר"י קורקוס ביאורו דאע"פ דספקא דאורייתא לחומרא, מ"מ הרמב"ם פסק לקולא משום דאם יפסול העבודה אז יוצא שיביא חולין לעזרה ונמצא חומרא דאתי לידי קולא, ע"ש. ולפ"ז אילו הי' הדין חציצה באלו דברים בתפילין בודאי הי' צריך להיות ספיקא לחומרא וכל אלו הדברים דכשרים בבגדי כהונה יפסלו בתפילין והדין יהי' דתפילין יהי' חמורים מבגדי כהונה, וזהו ג"כ מ"ש המג"א דין דכנה חי', וכתב דבכנה מתה ועפר ודאי הוי חציצה, דלא איבעיא לן ע"ז כלל, ע"ש.

והנה דברי הכס"מ והר"י קורקוס צ"ע דאע"פ דבקרבנות חובה כמו חטאת יש בעיא של חולין בעזרה, אבל מה נאמר באותן קרבנות שיכולין להביאן על תנאי ולא יהי' בעיא של חולין בעזרה. והכס"מ בעצמו הקשה כן וצ"ע התירוץ.

והנה המקור לדברי המג"א הוא הרא"ש בהלכות תפלין סימן י"ח דכתב: "ומדגרסינן בערכין והני כהני הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו ש"מ דתפילין אבישרא מנח להו בלא חציצה, ואמר נמי בפ"ב דזבחים שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין אלמא שאין יכול להניחן על המצנפת, ע"ש.

ולהבין שיטת הרמב"ם יש לעיין בדין חציצה בבגדי כהונה דכד דייקת בדברי הרמב"ם בהלכה שלפני זה דלענין מחוסר בגדים או יתור בגדים כתב הרמב"ם: "עבודתו מחוללת וחייב מיתה". אבל בנוגע חציצה כתב הרמב"ם רק שעבודתו פסולה. גם יש לעיין דבהל' ז' כשהביא כל הספקות וסיים 'עבודתו כשירה'. הרי איך כתב כשירה אם יש צד של חיוב מיתה בידי שמים, ואיך לא כתבה הרמב"ם.

והמוכרח לומר דאין הפירוש של חציצה דיש חסרון בלבישת הבגד כמו חציצה במקוה שחסר בהטבילה וכאן הי' "חיסור בגדים", רק דיש חסרון צדדי הנקרא חציצה, ומשו"ה אין כאן חילול עבודה וכן חיוב מיתה, ודו"ק.

ןלפ"ז צ"ע במה שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' כלי המקדש הל' ח' בנוגע כרך על בשרו שלא במקום בגדים, דבגד ג' על ג' חוצץ. ואע"פ שהשתמש בלשון הגמרא, מ"מ הלשון 'חוצץ' קשה מאד. ורש"י בסוגיין כתב דחציצה כאן ר"ל "יתור בגדים", וזהו פשטות הענין דכשלובש בגד שלא במקום בגדי כהונה השאלה היא "יתור בגדים" דמה חציצה שייך בזה. וא"כ למה לא כתב כאן הרמב"ם עבודתו מחוללת וחייב מיתה כמ"ש לעיל. וכן למה המתין עם הלכה זו עד הל' ח שהיא אחר דיני חציצה שאין פירושם "חיסור בגדים", כמ"ש, הי' לו לכתבו ביחד עם דיני "יתור בגדים" דלעיל.

והנה יש כמה ראיות מהסוגיות דאין ענין חציצה כאן כשאר חציצות והוא: דבגמרא איתא "תפלין מהו שיחצו וכו.' כי תיבעי לך למ"ד לילה זמן תפלין מאי מצוה דגופו חייץ או לא חייץ". ורש"י בד"ה 'לא תבעי' פירש: "דניהוי כגופו משום חביבותא דמצות", ע"ש. ולכאורה צ"ע האם יש סברא לומר שאם הניח תפליו ע"ג תפלין אחרת שלא יהא חציצה משום חביבות המצוה. או אם יטבול עם תפילין שלא יהי' חציצה, ומה סברא יש לומר שלא יהא חציצה בבגדי כהונה משום חביבות המצוה, ועיין בתשובות עונג יו"ט סי' ח' דמקשה כעין זה, וברכ"י כתב דבבג"כ לא מטעם חציצה אתי עלה אלא משום דכתב על בשרו, ע"ש. וצ"ע מאי קאמר.

ואולי אפשר ליישב כל הנ"ל והוא, דדין חציצה בבגדי כהונה אינו מדין חציצה כ"א מצד דענין בגדי כהונה הוא לכבוד ולתפארת, וכלשון הרמב"ם בסה"מ מצוה ל"ג: "שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש". הרי דענין לבישת בגדי כהונה הוא מצד ענין של כבוד ותפארת. וכן החינוך במצוה צ"ט כתב שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, וע"ש בשרשי המצוה.

ואולי יש להביא קצת ראי' לזה מהא דהרמב"ם הביא הפסוק "על בשרו ולבשם" והוא פסוק שבפרשת 'אחרי', ובגמרא ערכין מביא הפסוק "ילבש על בשרו" שהוא בפרשת צו. ויש להבין למה שינה הרמב"ם מהגמרא. ואולי לפי הנ"ל א"ש דבפרק ו' הפסוק איירי במכנסים ושם אינו מוכרח כ"כ הענין של כבוד ותפארת, ועיין מ"ש בקובץ תתצב ע"ז. משא"כ בפסוק על בשרו ולבשם קאי על כל הבגדים שכתוב בהם לכבוד ולתפארת. ומשו"ה הביא הרמב"ם פסוק זו.

ולפ"ד א"ש מה דכתב הרמב"ם בפ"י ח' בנוגע כרך על בשרו שלא במקום בגדים, דהוי חציצה, דחציצה כאן ר"ל שעושה חסרון בהכבוד ותפארת של הבגדי כהונה וא"כ זה נוגע שלא במקום בגדים ג"כ.

נמצא דלהרמב"ם אינה משום יתור בגדים כ"א משום שאינם כבוד להבגדים שיהיו עליו ביחד, ונמצא שחציצה בהל' ו-ז' וחציצה שבהלכה ח' היא אותה דבר ממש שפירוש "חציצה היא מה שגורם חסרון בכבוד ובתפארת".

ולפ"ז י"ל דלהרמב"ם אין דין חציצה בבגדי כהונה שייך בכלל בתפילין, דבתפילין אין דין של כבוד ותפארת ומשו"ה אין בה דינים של כנה לא חי' ולא מתה, וכן שאר הענינים של חציצה בבגדי כהונה. (ואפשר לומר בדעת הרא"ש דהוא ג"כ מודה בזה - רק דסובר דגם בתפילין יש דין "פאר" כמבואר בברכות דף יא ובשאר דוכתי, מהא דאבל פטור מן התפלין מדכתיב "פארך חבוש אליך", ודוחק). ובזה א"ש למה הרמב"ם לא הביא דיני חציצה בהל' תפילין, וגם א"ש למה חילק דין חציצה ממחוסר ויתור בגדים, דשם היא חסרון בלבישת הבגד, משא"כ חציצה אינה כמו חציצה בטבילה שנקרא שלא טבל כ"א שבודאי לובש בגד, רק שיש חסרון בהכבוד ותפארת של הבגד, ומיושב בהכי ההערות שהבאתי לעיל.

ואולי י"ל חידוש גדול בביאור דברי הרמב"ם בהל' ז' הנ"ל עבודתו כשירה והבאנו מהכס"מ והמר"י קורקוס מ"ש בזה. ועדיין צ"ע לדבריהם דאיך כתב 'כשירה' מאחר שהיא מספק. וגם צ"ע בדבריהם דהי' לו לומר דבקרבנות דיכולין להביא על תנאי יביא על תנאי ואותם שאינם יכולין להביא לא יביא, ואיך כתב שכשירה. ואפשר דמאחר דלענין אותם קרבנות שא"א להביא על תנאי הפסק היא כשירה ממילא אין כאן חסרון בכבוד ובתפארת מאחר שהוא נקרא כבוד ותפארת באופן כזה, וממילא ה"ה לשאר קרבנות ר"ל דאם הי' ספק חציצה והי' הדין דאזלינן לקולא משום חולין בעזרה כנ"ל, אז קשה מאותן קרבנות שיכולין להביא על תנאי, משא"כ לדברינו שהיא מדין כבוד ותפארת, אז מאחר שהפסק מספק היא דיכולין לעבוד בהכי, שוב אינו סתירה ל"כבוד ותפארת". ודו"ק.