כתב הרמב"ם הלכות שבת פי"ח הכ"ח: "המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציא בכלי פטור שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו כשיעור"1 והשיג ע"ז הראב"ד "בירושלמי מפרש כהלין תותין שהן צריכים לכלים" היינו דלהרמב"ם תמיד הכלי מתבטל למה שבתוכו. והרי אין בו כשיעור. ולהראב"ד, הכלי אינו מתבטל אלא אם מה שבתוכו צריך ממש את הכלי, ואחרת אינו מתבטל וחייב דמקרי הוציא כשיעור.

א. ומקודם שנבאר פלוגתתם. צריך לבאר הקושי בדעת הרמב"ם. דלכאו' הרי שיטתו במלאכת שבת היא, דהעיקר הוא הנפעל2. וכדמוכח ממה שפסק בפ"א מהלכות שבת. דמלאכה שאצל"ג חייבין עליה, ולא הולכין בתר מחשבתו. ולמה כאן הולכין בתר מחשבתו ואומרים שהכלי בטל למה שהוציא בתוכו. הרי נפעלה הוצאת הכלי.

וי"ל בזה עפ"י המבואר בלקו"ש חי"א עמ' 248 שהרבי כותב דאין לומר דחיובי דשבת הוא שלא יפעול הפעולה ולא שלא תיעשה הפעולה (היינו הנפעל) כדמוכח בכ"מ ובפרט בנוגע לכתיבה מחיוב נטלו לגגו דחי"ת ועשאו ב' זייני"ן (שבת קיד, ב) דחשיב כותב ב' אותיות (היינו אפי' שבפועל לא כתב ב' אותיות חייב כיון שנפעל על ידו כתיבת ב' אותיות)

ומקשה הרבי "ואף שלכאו' ראי' להיפך מהא דכתיבה בשמאל פטור (דנפעל כתיבה ואעפ"כ אומרין מכיון דכתבו בשמאל וחסר בהפועל פטור). י"ל הטעם שאי אפשר שתהי' הכתיבה ביד כהה. כזו, שביד ימין שלו". (לכאו' הביאור דאם כתב בשמאל לא מקרי שנפעל כתיבה אלא סתם קשקוש בעלמא). וממשיך הרבי להביא ראי' דבמלאכת שבת העיקר הוא הנפעל "ולהעיר גם מהוציא חצי גרוגרת ואח"כ עוד חצי גרוגרת שאם קדם והגביה ראשונה פטור" שבת פ, א (היינו אפילו שבפועל הוציא גרוגרת שלמה - אבל כיון שלא נפעל הוצאת גרוגרת שלמה כי קדם והגביה חצי גרוגרת הראשונה הרי הוא פטור).

וממשיך הרבי להקשות: "וצע"ק ממה שצריך להיות כדרך המוציאין דוקא" שבת צב, א (דלכאו' אם העיקר במלאכת שבת ובמלאכת הוצאה הוא הנפעל מאי איכפת לן אם הוציא שלא כדרך המוציאין הרי נפעל מלאכת הוצאה?) ומתרץ הרבי "וי"ל שאז לא מקרי הוצאה" (היינו דאז לא מקרי שנפעל הוצאה, אלא סתם גרירה בעלמא כמו שכתיבה ביד שמאל לא מקרי כתיבה, ועיי"ש עוד).

ועל דרך זה י"ל ג"כ בעניננו כיון דעפ"י תורה הכלי בטל ואין לו מציאות. לא מקרי שנפעלה הוצאת כלי כי הכלי כמו שאינו, ורק בטל וטפל למה שבתוכו. וראה בזה ג"כ לקו"ש חכ"ד עמ' 181 ועוד, דהכלי אינו תורת מציאות. בפני עצמו3.

ב. ולגוף מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם תמיד הכלי מתבטל למה שבתוכו ולהראב"ד הכלי מתבטל למה שבתוכו אם הכלי ממש נצרך. הרי י"ל בזה עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש חי"ז שיחה ד לפר' קדושים דהרבי מביא שם "לשיטתייהו" של הרמב"ם והראב"ד, דכל מקום שהתורה ציוותה לעשות דבר שקיומו תלוי בפעולה שלפני זה, הנה להרמב"ם אותה פעולה מקבלת חשיבות של המצוה. משא"כ להראב"ד - הפעולה שלפני זה אינה מקבלת החשיבות של המצוה4.

וראה שם בהערה 68 דמביא פסק הרמב"ם בהלכות פסולי המקודשין ספי"ג דגם אם מהלך במקום שאינו צריך הרי"ז הולכה והמחשבה פוסלת בה. והראב"ד פליג ע"ז. ומסביר שם הרבי שזה תלוי בהלשיטתי' הנ"ל דלהרמב"ם גם בדבר שאינו מוכרח בעצם ורק בפועל בנדון זה הי' פעולה זה הכנה והכשרה לפעולה אחרת ההולכה לפני הזריקה. גם בזה נעשית גדר מצוה. משא"כ להראב"ד כיון שהולך במקום שאינו צריך לאו הולכה מקרי.

והרי"ז ממש בדומה לפלוגתתם פה בהלכות שבת דלהרמב"ם כיון שבפועל הכלי עוזר להוצאת5 האוכל - הרי הוא מתבטל להאוכל6 ולהראב"ד אם הכלי ממש אינו נצרך להאוכל אין הכלי מתבטל להאוכל. והוה מציאות בפני עצמו ומתחייבין על הוצאתו.

ג. והנה עפ"י ה'לשיטתייהו' הנ"ל של הרמב"ם והראב"ד יש להסביר עוד מחלוקת מעניינת ביניהם בהלכות שבת דהרמב"ם פוסק בפ"ל ה"ד "ואסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת". ומשיג ע"ז הראב"ד "דוקא שאסור לקבוע מחצות ולמעלה. היינו דלהרמב"ם אסור לקבוע סעודה כל ערב שבת - ולהראב"ד רק מחצות ולמעלה אסור.-

וביארו בזה האחרונים (ראה רמב"ם פרנקל שציין לזה) דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בטעמא דמילתא דאין קובעין סעודה בערב שבת. דהראב"ד סבר משום שאינו תאב לאכול שוב בשבת. ומשום הכי אם אוכל קודם חצות ועוד היום גדול מותר לקבוע סעודה.

והרמב"ם סבר דהטעם הוא כמ"ש בחידושי רשב"א גיטין דף לח בשם הר"ח שימנע עי"ז מלהתעסק בצורכי שבת וזה שייך בכל היום. ומשום הכי לא אסר הרמב"ם כי אם בסעודה שאינו רגיל בה דאז שייך טירדא משא"כ בסעודה רגילה דלא טריד בה.

שוב אנו רואין דלהרמב"ם טעם האיסור לקבוע סעודה הוא בשביל ערב שבת המסייע לשבת שלא יתבטל מלהכין צורכי שבת. ולפיכך אסור לקבוע סעודה כל היום. כי לשיטתו המסייע מקבל חשיבות כמו המצוה עצמה. ולהראב"ד טעם האיסור אינו בשביל ערב שבת המסייע אלא בשביל שבת עצמה שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. כי ערב שבת המסייע אין לזה חשיבות כמו שבת עצמה. ולא היו מתקנין תקנה אלא רק לכבודה של השבת בעצמה.