א. רמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ח: "הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה ולוקה, שנאמר: ויצא אל מחוץ למחנה, זה מחנה שכינה, ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה, וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר "בדד ישב" אינו לוקה" עכ"ל, ומבואר שיש הבדל בין מצורע שנכנס לירושלים שלוקה, לבין מצורע שנכנס לערים המוקפות חומה שאינו לוקה, אלא שאינו רשאי להיות שם משום שנאמר עליו "בדד ישב".

וראיתי להגאון רבי מנחם זמבא ז"ל הי"ד ב"אוצר הספרי", שחקר בדין "בדד ישב", אם הוא דין על הגברא, שהמצורע חייב לישב בדד, אבל אינו חיוב על הבי"ד לשלח אותו, או שהוא דין על המקום, ועי"ש שתלה בב' הנוסחאות, שבמשנה כלים הנ"ל הלשון הוא "שמשלחין משם מצורעין" ואילו בספרי זוטא: "שאין המצורעים הולכים בה" עי"ש.

וגם הגאון מוהרי"פ פרלא ז"ל (מ"ע קפ"ט) חקר כן בכל דין שילוח טמאים, והוכיח ממה שהרס"ג לא מנה מצות שילוח טמאים אלא בספר הפרשיות שלו (פרשה ע"ח) דס"ל שאין מצוה זו מוטלת אלא על הציבור והב"ד כו' ולפי זה כתב שממילא מבואר שגם עשה ד"בדד ישב" הוא מצות הציבור והבי"ד, והביא לזה ראיה מהמבואר בספרי פר' נשא (והובא בכ"מ פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ב): "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, שומעני ששלשתם במקום אחד, תלמוד לומר במצורע: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מצורע היה בכלל ולמד על הכלל כו' עי"ש, ואם איתא דהכלל כו' אינו אלא מצות הציבור והב"ד, והפרט היינו קרא ד"בדד ישב" הוא מצות המצורע גופיה, היכי קרי ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, הרי שני ענינים חלוקים הם לגמרי, זו מצות הציבור והב"ד וזו מצות היחיד הטמא עצמו, ותרווייהו צריכי, אלא ודאי קרא (-החיוב) ד"בדד ישב" נמי על הציבור והב"ד הוא דקאי, ששניהם מענין אחד הם כו'" עי"ש, אלא שבמשך דבריו שם הוכיח מהוריות דף ח' ע"ב שזו מצות הטמא עי"ש (תו,א) ולכאורה הדרא קושיא לדוכתי' היכי קרי לי' דבר שהי' בכלל.

ולע"ד מש"כ דממילא הוא שגם מצורע שנאמר בו "ישב בדד" גם הוא דינו על הב"ד והציבור לכאורה אינו מוכרח, דלכאורה י"ל דמ"ש בספרי "מצורע היה בכלל כו'" הוא הוא מה שאמרו בפסחים ס"ז ע"א: "אמר רב חסדא: מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור, שנאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, בדד ישב, לבדו ישב, מחוץ למחנה מושבו, הכתוב נתקו לעשה" וכפירוש התוס' שם: "דהאי נתקו לעשה לא הוי כשאר לאו הניתק לעשה, שהעשה כתוב אחר הלאו בסמוך, משמע שלתקן הלאו בא, כמו "לא תותירו ממנו והנותר גו'" וכמו "לא תקח האם על הבנים שלח תשלח" (וכדפירש רש"י), אלא הכי פירושו: הכתוב נתקו לעשה, דכיון דכל הטמאים היו בכלל ולא יטמאו את מחניהם, ופרט במצורע בפני עצמו עשה, אתא להוציאו מכלל האחרים, לנתקו מן הלאו וליתנו בעשה כו'" עי"ש,

והיינו שמכוח אותו "ניתוק", הוא שאמרו שאין דין המצורע כמו דיני שאר הטמאים, שהם בלאו, והמצורע רק ב"בדד ישב", וממילא נובע מזה גם אותו החילוק, שיש לומר שבשילוח טמאים הדין הוא על הבי"ד, ואילו "בדד ישב" הוא דין על המצורע גופו [אלא שראיתי ב"התורה והמצוה" להמלבי"ם ז"ל שכתב שהספרי חלוק על גמ' דילן עי"ש].

ב. וראיתי ב"צפנת פענח" ריש הל' תרומות וז"ל: "וס"ל לרבינו בפ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ח, דאין האיסור משום מחנה, משום דס"ל דלאחר שנבחרה ירושלים אין שם מחנה על שאר ערי ישראל כו' משום דס"ל דאין על שאר העיירות שם מחנה, רק במצורע אסור לכנוס לעיר המוקפת חומה משום עשה ד"בדד ישב", וזה ר"ל הך דפסחים דף ס"ז ע"א דהכתוב נתקו לעשה ולא קאי רק על שאר עיירות ולא על ירושלים" עי"ש,

ולכאורה קצת תמוה הוא, לפרש את דברי הרמב"ם בהל' ביאת מקדש - "וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר "בדד ישב" אינו לוקה" - , שהוא משום הא דהכתוב נתקו לעשה,שהרי הרמב"ם לא פסק כר' חסדא דהוי ניתק לעשה, אלא כר' יהודה, שהרי כתב בפ"ג מהל' ביאת מקדש "וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה", ומפורש דלא כר"ח, (ועי' ב"קרן אורה" וב"שפת אמת"שם, ב"מנחת חינוך" מצוה תקפ"א, ועוד).

גם לשון הרמב"ם: "וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר "בדד ישב"' אינו לוקה", משמע לכאורה להיפך, שאע"פ שנאמר בו "בדד ישב" ולכן אינו רשאי לשהות שם אעפ"כ אינו לוקה, ולא שאינו לוקה משום שנאמר בו "בדד ישב" וצ"ע.

ג. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"י מהל' טומאת צרעת ה"ז: "דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר: מחוץ למחנה מושבו, ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד", וצ"ב לשונו "דין המצורע" דנקט הרמב"ם שאינו רגיל בספרו, והיה צריך לכתוב כבכ"מ "מצות המצורע כו'",

ןי"ל הביאור בזה ובהקדים דהנה צ"ע, למה לא מנה הרמב"ם ז"ל דין זה של "בדד ישב" במנין המצוות, וכבר העיר בזה ב"זוהר הרקיע" להרשב"ץ ז"ל עשין פ' וז"ל: "וכן אמרו בפסחים בפ' אלו דברים (ס"ז) אמר רב חסדא: מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור, דאמר קרא: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הכתוב נתקו לעשה, ואפשר שהיא מצות עשה מיוחדת נכנסת במנין, אבל לא ראיתי לאחד מהמונים המצוות שהכניסה במנין מיוחד כו', ונראה שהכל הוא נכלל בזה העשה לומר שהמצורע חייב לעשות כל המוטל עליו בימי נגעו" עי"ש, ולכאורה יש לעי' אם תירוצו א"ש לדעת הרמב"ם.

גם הרמב"ן ז"ל במצוות עשה שהוסיף על הרמב"ם, מצוה י"ד, כתב: "שנצטוינו להרחיק מליהנות בבגד שנראה בו נגע הצרעת ונטמא כו' ודבר פשוט הוא שזו המצוה אינה נמנית עם משפט הצרעת מצוה אחת, כי אין זה ענין לדין הטומאה והטהרה, אבל הוא דין מיוחד בפני עצמו, כאשר שבתו בדד מחוץ למחנה נמנה מצוה בפני עצמו וק"ו הדבר", אעפ"כ לא הוסיף מצות "בדד ישב" על המצוות ששכח הרמב"ם.

ועי' ב"מגילת אסתר" שם: ומה שאומר הרמב"ן שישיבת בדד נמנה בפני עצמו, אנכי לא ידעתי מי מנאו לעצמו, אם לא היה הוא ממש, שהרי הרב במ"ע ק"א שלו כלל כל דיני טומאת מצורע ביחד, וגם הסמ"ג כללו במצוות הנהגת המצורע כמשפטו במ"ע רל"ה". גם ב"דרך מצותיך" לבעל המשל"מ ז"ל חלק ראשון, כתב על דברי הרמב"ן הנ"ל: "והרב לא הביא מצוה זו". הנה כי כן מה שכתב הרשב"ץ הנ"ל מתאים באמת לשיטת הרמב"ם ז"ל [ולכאורה בשיטה זו קאי גם הרמב"ן ז"ל], שיש מצוה אחת של ניהוג דיני טומאת צרעת, ולכן אין "בדד ישב" נמנה למצוה בפני עצמה.

שוב ראיתי להגאון "מעין החכמה" ז"ל מ"ע פ"ג, שכתב שהרמב"ם והרמב"ן נחלקו בסוגיא דפסחים ס"ז שם, שהרמב"ם ס"ל כנ"ל שאין הלכה כרב חסדא, וכדכתב להדיא בפ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ח דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים, דאמרינן בפסחים שם דמימרא דר"ח כתנאי, רבי יהודה ורבי שמעון דרשי בדד ישב שלא יהיו טמאים אחרים עמו לחילוק מחנות, אבל לא לנתקו לעשה, וא"כ המצורע בחילוק מחנה שלו בכלל עשה ול"ת דוישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם, ואין ראוי למנות למ"ע בפ"ע, אבל הרמב"ן ס"ל דהלכה כר"ח וס"ל דבדד ישב נמנה בפ"ע עי"ש ועי' גם ב"קרן אורה" לפסחים שם, ולא נתבאר לפי"ז למה לא הוסיף הרמב"ן את "בדד ישב" על המצוות ששכח הרמב"ם, ונראה דס"ל לה"מעין החכמה" שכוונת הרמב"ן הי' באמת שנמנה בפ"ע.

ומעתה הרי י"ל דלפי הרמב"ן ש"בדד ישב" נחשב למצוה בפני עצמה, שפיר יש לחלק ולומר שאין דין שאר טמאים ודין המצורע שוה, שדין שילוח שאר הטמאים הוא על הב"ד ועל הציבור, ואילו במצורע הדין הוא על הגברא, אבל לפי הרמב"ם והסמ"ג והרשב"ץ, שכולם במצוה אחת משותפת, הרי לא מסתבר לכאורה לחלק ביניהם.

ואולי לכן כתב הרמב"ם בהל' טומאת צרעת: "דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר: מחוץ למחנה מושבו", ולא כתב "דין המצורע שיצא מחוץ למחנה", ואתי שפיר כי "שיהיה לו מושב לבדו" משמע שהוא דין על הציבור והבי"ד שידאגו וישתדלו, שיהיה למצורע מושב לבדו, וזהו גם מה שדייק וכתב "דין המצורע", (ולא מצוות המצורע) היינו שאינה מצות עשה, אלא שהוא "דין המצורע" היינו ניהוג המצורע, וחלק מהמצוה המשותפת לכל הנהגות המצורע.

ברם לשון הרמב"ם בהל' ביאת מקדש הנ"ל: "וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר "בדד ישב" אינו לוקה", מורה שדין "בדד ישב" הוא על המצורע עצמו, שהוא "אינו רשאי" ליכנס, וצ"ע בזה.

ולהעיר שהרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הי"ג: עיירות המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ, שמשלחין מתוכן את המצורעים כו'", והוא ממשנה כלים פ"א מ"ז, ומלשון זה נראה, שאינו רק דין על המצורע עצמו שאינו רשאי להיות בעיירות המוקפות חומה, אלא שהוא מקדושת עיירות המוקפות חומה עצמן שמצורע משתלח מהן, ולכאורה מפורש שלא כמוש"כ, שדין המצורע אינו אלא איסור וחובת גברא, וצ"ע.

ד. ולגוף הענין המדובר ברמב"ם שם, הנה בברכות ה' ע"ב: "א"ר יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורים של אהבה, ונגעים לא, והתניא כל מי שיש בו אחד ממראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה, מזבח כפרה הוו יסורים של אהבה לא הוו, ואיבעית אימא: הא לן והא להו" וברש"י: "בארץ ישראל שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן, אינן יסורים של אהבה, בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה", ובתוס': "ותימה דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה, ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג כו' וי"מ הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרין בארץ ישראל ולא בבבל", ובתוס' הרא"ש שם וכן ברשב"א ובריטב"א שם, כתבו שזו היתה קושיית ה"ר אלחנן "ותירץ הוא ז"ל דשמא התם לא מיירי אלא לענין בתי ערי חומה ממש, אבל לענין שילוח מחנות נוהגין עכשיו למ"ד קדשה לעתיד לבוא כו'" עי"ש.

ועי' ב"סדרי טהרות" לכלים שם, שכתב שדעת הרמב"ם היא כדעת רש"י הנ"ל: "דדוקא לענין בתי ערי חומה שיהא נחלט לסוף י"ב חודש, זה תלוי ביובל, אבל לענין קדושת ערי חומה לענין שילוח מצורעים לא תלוי כלל ביובל, שהרי פסק בפ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ג שבבית שני לא היה היובל נוהג ולא מנו אותו אלא לקדש שמיטות, ופסק נמי שם ה"ט דבזמן שאין היובל נוהג אין דין בתי ערי חומה נוהג, ואם כן, איך כתב בפי"ב הט"ו שם דכשעלה עזרא בביאה שניה קידשו ערי חומה, לענין מה קדשינהו הא אין היובל נוהג ואין דין בתי ערי חומה נוהג, אלא ע"כ שלענין שילוח מצורעים קדשינהו" ועי"ש מש"כ באורך גדול לפי דרכו בקודש, ובכל הענין הזה עי' גם ב"חידושי רבינו חיים הלוי" הל' שמיטה ויובל, ובקונטרס הנפלא "זכרון נפתלי" להגר"נ וסרמן ז"ל הי"ד (שבספר "זכרון שמואל" להגר"ש רוזובסקי ז"ל סי' פ"ב ואכ"מ).

ואשר ע"כ נראה, ע"פ שנתבאר לעיל (במאמרנו הקודם), שעשר הקדושות שזו למעלה מזו, שנמנו בפ"א דכלים, הוא מדין קדושת ירושלים והמקדש, ואינה תלויה בקדושת ארץ ישראל עצמה, ונמצא שבאמת בערי חומה שתי הלכות יש, אחת מדין בתי ערי חומה שתלוי בישיבת ארץ ישראל עליה, וכמו לענין שמיטה ויובל, ויש עוד הלכה שהיא מקדושת ירושלים והמקדש, וממילא כן הוא לגבי קדושת עיירות המוקפות חומה, שאינה תלויה כלל בקדושת ארץ ישראל לענין תרו"מ שמיטין ויובלות [ועתה ראיתי בספר "נפש הרב", שביסוד הענין שעשר הקדושות דמס' כלים הן מחמת קדושת ירושלים והמקדש, אמר כן גם הגרי"ד סאלווייטשיק, וכפה"נ גם הוא ז"ל הוכיח כן מסדר ולשון הרמב"ם בהל' ביהב"ח וכמוש"כ].

ולפי זה פשוט שיש דין של בתי ערי חומה, שתלויה בקדושת ארץ ישראל, ובזה נאמר שהוא שבזמן שאין היובל נוהג גם בתי ערי חומה אין נוהגים, ויש דין מיוחד שנובע מכוח קדושת ירושלים והמקדש, וזה אינו קשור כלל לדין היובל, וזהו איפוא ביאור דעת רש"י בברכות ה' ע"ב, דס"ל שקדושת עיירות מוקפות חומה לענין שילוח טמאים אינה קשורה כלל להא דיובל נוהג, וכנ"ל.