כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות עבודת כוכבים ה"ד: "אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפצי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה". ובהשגת הראב"ד: "א"א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה".

ובהלכה ה': "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה צ"ל מותר". "ובהשגת הראב"ד: א"א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים".

ויש לדייק בדברי הרמב"ם:

א) מהו הלשון "אין מנחשין כעכו"ם" למה הוצרך להוסיף המלה כעכו"ם. וכמו שכתב בספר המצוות שלו "שהזהירנו מנחש" ולא הוסיף שם "כעכו"ם". וכן במנין המצוות שלו כתב, "שלא לנחש" ולא הוסיף "כעכו"ם".

ב) למה האריך כ"כ וכתב "הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים", הרי העיקר שהיא סימן רע, ומאי נפקא מינה לן אם חפציו יעשו א"ל. וכן אח"כ שכתב "איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי", ה"נ הי' לו לומר כרש"י שהיא סימן רע ותו לא. ואם רצונו כ"ש לקמן בהלכה ה' שתלוי ב"כיון מעשיו" אז די במ"ש "איני יוצא מפתח ביתי היום" ולמה צריך להוסיף מה יקרה שם.

ג) באלו "ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני" כתב רק, שהשומע מחליט לפ"ז שטוב לעשותה ולא הוסיף טעמו של המנחש.

ד) וכן בנוגע "המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם", ג"כ לא כתב מה יקרה אם אעפ"כ יעשה.

ה) הראב"ד צעק על דבריו שכ', "כאליעזר עבד אברהם, שזה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא .. והוא סבר שלענין איסור נאמר". וצ"ל מה יענה הרמב"ם לשיטתו.

ב. האי סוגיא מובא בכמה מקומות בש"ס:

בסנהדרין (סה, ב): "תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא".

וברש"י שם: "פתו נפלה מפיו, צריך לדאג היום מהיזק. נחש בא מימינו או שועל משמאלו, סימן רע הוא לו. אל תתחיל בי, כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר, אומר לו: בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו. שחרית הוא, שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו: שחרית הוא, ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון. ראש חדש הוא, המתן לי עד מחר", ע"ש.

ושם (סו,א): "תנו רבנן לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים. ופירוש רש"י המנחשין, כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר"

והנה מפשטות הסוגיא משמע דרק באמירת כל אלו ואף שלא עשה מעשה על פיהם כמו שביאר רש"י "צריך לדאג היום מהיזק" או "סימן רע הוא" ג"כ אסור.

ולהרמב"ם כוונת הגמרא היא "איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים" או "איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי" שלא רק שאומר שמקרים אלו סימנים רעים אלא גם מתעכב בפועל מלעשות בגלל זה.

ובחולין (צה, ב): "רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו אזל קם אבבא .. אלא דנחיש והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש .. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא .. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן, אמר ר' אלעזר והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו".

וברש"י שם: "דנחיש, אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו. כל נחש שאינו, סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה. וכיונתן בן שאול, אם יאמרו אלינו עלו ועלינו".

ובתוספות (שם) בד"ה כאליעזר עבד אברהם "ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין נו,ב) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את".

וכמו"כ הקשו על יונתן בד"ה וכיונתן בן שאול "וא"ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה".

והנה הר"ן כתב לתרץ קושית התוס' באופן אחר, והביאו הכסף משנה (על אתר): "שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך .. אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם. ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא".

ובנוגע לרב שתלה במברא כתב: "שלא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו", ובנוגע לתינוק, כתב, "שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ"ק דב"ב ניתנה נבואה לתינוקות".

היוצא מדבריו דההוא דאליעזר ויהונתן לא נקרא ניחוש מפני שהוא חשבון שכלי "שכן מנהגו של עולם". ורק אם סומך בנחש על דבר שאין כאן סברא ע"פ שכל כלל, אז יש נחש. ותינוק אינו בכלל ניחוש כי היא נבואה קטנה.

ג. והנה כשנעיין בשיטת הרמב"ם נראה שיש גוונים שונים באיסור לנחש, וחלוקים הם באופניהם ואולי בזה יתיישבו דבריו.

א) סימנים המקובלים ביד המנחשים, כגון "נפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי" וכו'. וכן ש"שומעים צפצוף העוף" או "שחוט תרנגול זה שקרא ערבית". והנחש הזה תלוי אם הוא באופן שנקבע ע"י המנחשים.

ב) שעושה סימן לעצמו, ואין בזה דרך קבוע איך לעשותו, שאין בהם מנהגים קבועים אצל המנחשים, ורק חז"ל למדו מאליעזר ומיהונתן, איך לנחש באופנים אלו.

ג) שעושה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה.

ובניחוש זה דקדק הרמב"ם וכתב "אין מנחשין כעכו"ם", ואולי זהו כוונתו דכל איסור הניחוש היא שלא לנחש כעכו"ם, ובזה נכללים ב' ענינים, ראשית, דאם כוונתו לנחש כמנהג המנחשים צ"ל בדיוק כמותם, ולכן כתב הרמב"ם שהנחש של נפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי היא דוקא כשיגרום שלא ילך למקום פלוני היום "שאם אלך אין חפציי נעשים" ואם לא יתכוון לכך אין בזה איסור ניחוש, כי לא ניחש "כעכו"ם".

שנית, במי שעושה סימן לעצמו, שלמדו חז"ל אופן הניחוש הזה מאליעזר, יש לומר שגם כאן יש גדר של נחש כעכו"ם, אם חושש למה שהעכו"ם חוששים, אבל אם כוונתו לשם שמים כמו אליעזר ויהונתן אין בזה איסור ניחוש כלל מאחר שלהרמב"ם כל האיסור הוא לנחש כעכו"ם.

ואם עושה סימן לדבר שכבר הי' אז אין איסור אפילו אם נתכוון לנחש כעכו"ם.

והא דמצינו דרבי יוחנן בדיק בינוקא בדבר שעתיד לבוא, גם בזה לא קשה מאחר שלא עשה כעכו"ם, אלא לשם שמים עשה.

היוצא מכל הנ"ל, שלהרמב"ם עיקר האיסור לנחש הוא כשעושה "כעכו"ם' ולפ"ז אם עושה נחש של עכו"ם וכוונתו לעשות כמותם ואינו עושה כמותם ממש אולי א"ל שבזה סובר הרמב"ם שאין איסור לנחש, או לכל הפחות שאין בו מלקות.

ובעושה סימן לעצמו, תלוי אם כוונתו לשמים או כעכו"ם. ולפ"ז מבואר איך הבין הרמב"ם מה שאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, היינו בנוגע לגדר הנחש שצריכה להיות באופן כזו. אבל בודאי אצל אליעזר ויהונתן לא הי' איסור, משום שלא עשו כעכו"ם, רק בטחו בה' כפשטות הפסוקים.