כתב הרמב"ם הלכות אישות פ"ט הל"א "אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי" עכ"ל הרמב"ם.

ומשיג ע"ז הראב"ד "א"א זה המחבר נראה שבא לפרש ואינו אלא סותם, מתחלה אמר כשהיא מכחשת את העד שאמר מקודשת היא מותרת ולבסוף אמר אפילו כשיש עד אחד שמסייע אותה לא תנשא, אבל בא וקבל דבר אמת שאם היתה היא מכחישתו מותרת היא וכל דכן הוא אלא (סיפא דהרמב"ם מיירי) בשאינה מכחשת כגון דאמר עד אחד אביה קידשה ועד אחד אמר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושיה והיו קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו היו והיא אינה מכחשת כלל בזה אמרו תרוייהו בפנויה קא מסהדי וכו' לכתחילה לא תנשא וכו'" עכ"ל הראב"ד. ושיטת הרמב"ם צריך ביאור דאם היא נאמנת נגד ע"א כשאין ע"א מסייעה למה לא תהא נאמנת כשעד אחד מסייעה? ואי אפשר להעמיס בדברי הרמב"ם שיטת הראב"ד שהיא אינה יודעת והיא מסופקת, שהרי הרמב"ם כותב "שהרי היא אומרת לא נתקדשתי". והמגיד משנה רוצה לפרש בדברי הרמב"ם דכשהיא אומרת לא נתקדשתי ועד אחד מסייעה הרי מעיזה פניה, משא"כ להראב"ד אפי' אם היא בעצמה מסופקת לא תצא כיון שהיא בחזקת פנויה, ולהרמב"ם אפי' אם היא מכחשת והיא אומרת בבירור "לא נתקדשתי", לא תנשא - ודברי המגיד משנה צריכין ביאור דהרי סברא זו מצינו רק בגירושין דיש חזקה דאשת איש, וצריך סברא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, א"כ אם עד אחד מסייעה ליכא חזקה זו - אבל כאן הרי יש חזקת פנויה ולמה תגרע כחה כשיש עד אחד המסייעה - ולא מצינו בגמ' מפורש סברא כזאת.

ב. והראשונים; המאירי ועוד, פירשו שנחלקו בהאוקימתא דאביי בכתובות כ"ג - דלהראב"ד והתוס' מדובר כשהיא בעצמה מסופקת אם היה קרוב לו או לה, כדעת הראב"ד, משא"כ להרמב"ם האוקימתא דאביי מדובר כשהיא צווחת דאינה מקודשת ואעפ"כ כשהעדים מכחישין זה את זה לא תנשא לכתחילה וצ"ב בהסברת פלוגתתם?

ג. ולעוצם הקושיא רוצה בעל מרכבת המשנה לפרש, דלא נחלקו הרמב"ם והראב"ד. והראב"ד בא רק לסייע ולפרש דברי הרמב"ם עיי"ש באריכות דבריו (ומשמע כן מלשון הראב"ד בהשגתו "זה המחבר נראה שבא לפרש ואינו אלא סותם"). ועייג"כ בערוך השולחן שרוצה להעמיס בדברי הרמב"ם שסב"ל כהראב"ד (סי' מ"ז סקי"ח) ומדייק בלשונו "שהרי היא אומרת לא נתקדשתי" ע"י הנישואין ולפיכך אם ניסת לא תצא, דעצם הנישואין שלה הוה כאילו אומרת שברי לי שלא נתקדשתי" יעוי"ש האריכות.

אך פשטות לשון המגיד משנה, הובא דבריו בבית שמואל סי' מ"ז סק"ד, משמע שנחלקו ולשיטת הרב המגיד דעת הרמב"ם היא דגם בעד אחד אומר לא נתקדשתי ועד אחד אומר נתקשתי אינה נאמנת לכתחילה להינשא משום דסומכת על העד האומר לא נתקדשתי, ולכאורה הרי היא הלכה פסוקה בש"ס דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ודברי הרמב"ם צריכין ביאור?

ד. והנראה לומר בזה, דהרמב"ם מיירי באופן שהיא לא אמרה אינה מקודשת מיד, אלא רק לאחרי שהעד אומר אינה מקודשת, אבל אם אמרה בתחילה קודם שאמר העד אינה מקודשת, היא גם נאמנת לדעת הרמב"ם כמבואר בארוכה בערוך השולחן ריש סימן מ"ז. א"כ הראב"ד סב"ל דכיון דעד אחד בהכחשה לאו כלום הרי התורה פוסקת דכאילו אינם נמצאים כלל ויש כאן חזקת פנויה והרי היא נאמנת. אבל הרמב"ם פוסק דמתחשבין עם גדרי העולם וכלשון הידוע "אין עשן בלי אש" וכיון שהיא רק אמרה לא נתקדשתי לאחרי שהעד סייע לה, הרי משום לזות שפתיים, (גדרי העולם) לא תנשא, אבל אם יש לה החוצפה והולכת ונישאת הרי"ז ע"ד ניסת לא' מעדיה שאמרה מת בעלך ומראה, שבטוחה היא לגמרי שלא נתקדשה ואין כאן אפילו לזות שפתיים, ובלשון הרמב"ם "שהרי היא אומרת לא נתקדשתי".