כתב הרמב"ם (פרק א' מהל' ק"ש הלכה יג) הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה, ומברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות.

מפורש דשיטת הרמב"ם היא דמברך לפניה ולאחריה כל היום. והטור בסימן נח, חולק ע"ז וכתב: אע"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית ומיהו אין לו שכר כקורא בזמנה אבל מכאן ואילך לא יקרא בברכותיה ואם יברך הוי ברכה לבטלה.

וכן פסק המחבר שם סעיף ו עברה שעה ד' ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום. ואדמוה"ז הביא ב' השיטות, א. ואם עברה שעה ד' ולא קראה שוב אינו יכול לקרותה עם ברכותיה אבל בלא ברכותיה יכול לקרותה כל היום וטוב שיקראנה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. ואח"כ הביא, ב. ויש אומרים שיכול לקרותה כל היום בברכותיה, ומסיק והעיקר כסברא הראשונה.

ומקור דין זה הוא בברכות ט: במשנה שם, הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה. ובדף י: בגמ', לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. ורש"י שם פירשו, שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה, ואף על פי שלא יצא ידי קריאת שמע יש לו קבול שכר כעוסק בתורה.

ובתוספות הרא"ש שם, מסתפק אם כוונת הגמרא היא עד חצות כשיעור תפלה לרבנן או עד ארבע שעות לר' יהודה או אפילו כל היום כולו לא הפסיד, והביא בשם רב האי גאון דכל שעה רביעית ואע"פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, והוכיח מזה דרק שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר' יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ויקרא בלא ברכה.

ובכסף משנה על אתר הביא שיטות הנ"ל וכתב: " ולישנא דמתני' הכי מוכחא הקורא מכאן ואילך ולא יהיב שיעורא משמע דכולי יומא קאמר, עכ"ל. והקשה מ"ט? בשכבך, דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם. . פי' בעודם שוכבים, וא"כ למה לא דרשו כן, ובקומך, כל זמן שבני אדם קמים, דהיינו כל היום. ותירץ, דאה"נ דהכי דרשינן ליה ומשו"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים, ע"ש.

ובמגן אברהם בסימן נח הקשה עליו דלדבריו ק"ש מדאוריית' זמנה כל היום וכל הלילה וה"ל מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפל' כמ"ש סי' ק"ו ס"ב ובגמרא אי' בהדיא דה"ל מ"ע שהזמן גרמא ומשו"ז כתב תירוץ אחרת לקושית הכס"מ, דבשכבך יכולין לפרש כל זמן שהוא שוכב אבל בקומך א"א לפרש כן, דקימה לא מקרי אלא כשעומד ממטתו אבל אח"כ לא מקרי קימה רק עמידה או ישיבה או הילוך.

והנה ע"כ לומר לדעת הכס"מ דאחר ש"הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים" ע"כ יש בה זמן מוגבל שהרי הרמב"ם כתב הקורא אחר שלש שעות ביום ... לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו. וא"כ י"ל דמשו"ה הוי מ"ע שהזמן גרמא.

ובפרט כמ"ש הכסף משנה לעיל הלכה י, שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה. הרי דמסרו הדבר לחכמים וא"כ גם זה ש"הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים" יש בה התוקף שתהא מצות ק"ש מ"ע שהזמ"ג.

היוצא מכל הנ"ל לפי הבנת הכס"מ בשיטת הרמב"ם, דזמן קר"ש היא כל היום וכל הלילה, ורבנן קבעוה בזמנים מוגבלים וסמכוה אקרא, וממילא יש בה לכתחילה ובדיעבד. וגם נקרא מ"ע שהזמן גרמא.

ולפ"ז אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם בריש פרק א' פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום.

דיש להעיר מה שכתב הרמב"ם "וזה הוא לילה", "וזה הוא יום", הרי אין זמן קר"ש כל היום כמ"ש הרמב"ם בעצמו בהלכה י"א, מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף ט' שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר. הרי דלשיטתו אחר הנץ החמה כבר חשב ש"איחר".

ולפי מה שכתב הכס"מ אתי שפיר לשון הרמב"ם "וזה הוא לילה", "וזה הוא יום", דבשכבך ובקומך בעצם פירושם, יום ולילה, רק מסרה לחכמים לפרש, והם אמרו....

(ואגב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ב' סימן א פרק א' שהקשה על דברי הרמב"ם שכתב הלשון פעמיים בכל יום וגו', ולא התחיל מיד כלשונו בספר המצות שצונו לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית.

וכתב לתרץ, שהרמב"ם בא לסלק השגת הרמב"ן בספר המצות (סוף שורש ט') שמשיג דמ"ש תפילין מונה הרמב"ם (במצוה י"ג) לשתי מצות ומ"ש ק"ש בבקר ובערב מונה הרמב"ם למצוה אחת, הרי ק"ש שחרית וערבית ג"כ הוי כתפילין שני מעשים שאינן מעכבין זה את זה.

ורצה לפרש דברי הרמב"ם, דאף שק"ש של שחר הבקר מחייבו וק"ש של ערבית הערב מחייבו וזמנו של זה לא זמנו של זה, מ"מ גם שני הזמנים האלו יחד נכללים בהמעת לעת של היום, והזמן הכללי של היום הוא שנתחייב בזה באלו חלקי הזמנים שמזמנו.

ולפ"ז בא לפרש כוונת הרמב"ם בספר המצות שם (במצוה י') שכותב שצונו לקרוא ק"ש ערבית ושחרית והוא אומרו ודברת בם. ואינו מזכיר את הבשכבך ובקומיך, והיינו מפני שעצם היום הוא שנתחייב בק"ש מודברת בם שמשמעותו לדבר תמיד בד"ת, והבשכבך ובקומיך בא רק לפרט פרטי החיוב בחלקי הזמנים ולבאר את עצם החיוב של ודברת בם ולומר שמכיון שקורא בזמן שכיבה וקימה קיים מצוה זו, דומיא שאומר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי במנחות (ד' צ"ט ע"ב) שאפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש.

ולפי דבריו יש לפרש מ"ש וזה הוא לילה, וזה הוא יום, מפני שבעצם היא חיוב על היום ועל הלילה.)

בנוגע לזה שמכאן ואילך לא הפסיד שפירוש הגאונים דר"ל עד ד' שעות. , כתב הרשב"א בברכות שם, ואיני יודע זמן ארבע שעות מנין, ושמא משום דזמן תפלת השחר לר"י עד ד' שעות ונסיב לה כר"י

והנה י"ל לפי דברי הכס"מ דיסוד פלוגתת הרמב"ם והראשונים באם לברך ברכת ק"ש אחר שעה ד' או חצות תלוי' בתקנת ברכת ק"ש. דלהראשונים צ"ל דברכת ק"ש היא חלק מהתפלה ואינה חלק מק"ש, ומשו"ה אף דזמן ק"ש כבר נגמר יש לברך ברכת ק"ש עד סוף זמן תפלה.

ובאמת כן כתב הגר"א שם, דטעם (שיש לברך אחר זמן ק"ש) משום דלא הפסיד הברכות דברכות לא שייכי לק"ש כמ"ש הרשב"א וה"ה כמו תפלה ולפיכך דינם כמו בתפלה. וכן כתב שם המשנה ברורה, דאע"פ שנתקנו (ברכת ק"ש) קודם ק"ש מ"מ לאו ברכת ק"ש היא שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות שמע והרי הם כמו תפילה ולפיכך דינם כמו תפילת השחר שהוא רק עד שליש היום.

וי"ל דדעת הרמב"ם היא דברכת ק"ש הן חלק מק"ש וממילא אין מקום לתלותה בזמן תפלה, וא"כ אם מצאנו בגמרא, שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה, ע"כ לומר שיש עדיין חיוב ק"ש דאל"כ מה מקום לברכות כאן, וממילא הוכיח הרמב"ם דזמן ק"ש כל היום.

והנה לקמן פרק ב' הלכה יג הביא הכסף משנה קושית הרשב"א על דברי הרמב"ם שם "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה" דמאחר שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל א"כ איך פסק שם ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ותירץ הכס"מ שהרמב"ם סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה .... וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות, עי"ש.

ואלי יש לומר דכוונת הכס"מ היא כמ"ש דברכת ק"ש אינה חלק מתפלה וממילא אינה שייך לזמן תפלה רק היא דין בק"ש וממילא "כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה", וזהו שמביא מ"מאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד", דמזה מוכרח שהיא דין בק"ש.

והנה בהמאמר דחייב איניש לבסומי בפוריא דשנת ה'תשח"י הביא כ"ק, דמבואר בחסידות ובקבלה שבאר שבע קאי על שבע ברכות של ק"ש, כמארז"ל בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי', ובערב מברך שתים לפני' ושתים לאחרי', ואיתא בירושלמי שזהו ע"ש מ"ש שבע ביום הללתיך. ועז"נ ויטע אשל בבאר שבע, היינו, שבאמצע העבודה דברכות ק"ש (באר שבע) ישנו הענין דאשל, דקאי על העבודה דק"ש, שמע ישראל גו' הוי' אחד ובשכמל"ו, שהיא באופן שכלולים בה ענינם של ג' האותיות א' ש' ל'.

ואולי זה א"ש לדעת הרשב"א יותר מלשיטת הרמב"ם, דלהרשב"א שייך לומר דיש מציאות של ברכת ק"ש ובאמצע הברכות נטע אשל. מאחר שהברכות הם חלק מהתפלה. אבל לדעת הרמב"ם האשל קדם להברכות דהרי הם חלק מק"ש. ודוק.

---

*) לעילוי נשמת מרת שרה רחל בת הרב מרדכי שלמה ע"ה שחט.