שהיית הכהן בלשכת כהן גדול

א. ברמב"ם הל' בית הבחירה (פ"ה הי"ז) "שמנה לשכות היו בעזרת ישראל . . ולשכת העץ היתה אחורי שתיהן והיא היתה לשכת כהן גדול, והיא הנקראת לשכת פלהדרין". ובהל' כלי המקדש ( פ"ה ה"ז) אודות הכהן גדול כותב "ובית יהיה לו מוכן במקדש והיא הנקראת לשכת כהן גדול, וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום". ועי' הל' כלי המקדש פ"ח ה"י. משמע לכאורה שלשכת כהן גדול שימשה לדירת הכהן גדול בכל ימות השנה.

אבל בהל' מזוזה (פ"ו ה"ו) כותב "כל השערים שהיו במקדש לא היה להם מזוזות, חוץ משער נקנור ושלפנים ממנו, ושל לשכת פרהדרין מפני שהלשכה הזאת היתה בית דירה לכהן גדול בשבעת ימי ההפרשה". ועיי"ש בכס"מ שכותב דנתבאר בגמרא (יומא יא ע"ב) דאינה חייבת במזוזה אלא שבעת ימי הפרשה שכ"ג דר שם, אבל בשאר ימות השנה פטורה. ועיי' רמב"ם הל' עבודת יום הכפורים פ"א ה"ג. מבואר בזה דלשכת כהן גדול שימשה לכהן גדול רק פעם אחת בשנה, וצ"ע ממש"כ לעיל שהיה יושב שם כל היום.

אמנם מזה שכתב הרמב"ם "וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום", משמע שאינו מעכב והוא רק מצוה לכתחילה, משא"כ בשבעת ימים קודם יום הכפורים הוא לעיכובא, ובלשון הרמב"ם הל' עבודת יום הכפורים (פ"א ה"ג) "שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש, ודבר זה קבלה ממשה רבינו".

ולהוסיף, דבגמ' יומא (י, א) מבואר דסיבת המזוזה בלשכת פרהדרין "מדרבנן הוא דתקינו לה שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין", ועי"ש ברש"י ד"ה כי פליגי "אלא לשכת פרהדרין בשאר ימות השנה היה לה מזוזה כדי שתהא מוחזקת לכל יודעיה כבית דירה גמורה, שלא יאמרו על הכהן בשבעת ימי הפרישה, בבית האסורין חבוש". אבל לפי דברי הרמב"ם הנ"ל בהל' כלי המקדש, היה מקום לומר דטעם המזוזה מפני שהיה יושב שם כל היום, ועצ"ע.

שם "לשכת העץ"

ב. אודות השם "לשכת העץ", נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ג פר' מסעי, ושם מביא מתורת לוי יצחק, עץ מורה על אריכות ימים כמ"ש בישעי' (סה, כב) "כימי העץ ימי עמי . ." וזהו הטעם שבזמן שהכהנים גדולים היו כשרים היתה נקראת "לשכת העץ" מפני אריכות ימיהם, שזהו הזכרת צדקתם. אבל לאחרי שמעון הצדיק שינו השם ללשכת פרהדרין, עי"ש הביאור באריכות.

ולהעיר מפירוש התפארת ישראל (מדות פ"ה מ"ד) "ונקראת לשכת העץ, לאו משום שהיתה של עץ דהרי אסור לבנות עץ מחובר ובולט מעזרת ישראל ולפנים, רק כנהו כך כדי להזכיר לכהן גדול ע"י שם לשכתו, שכשיקלקל מעשיו יהיה בלשכתו כעץ העשוי להרקב, ולא יהיה לו קיום זמן מרובה, וכשיתקן מעשיו כראוי והיה כעץ עושה פרי לפרנס במעשיו את בני דורו, אז צדיק כתמר יפרח ויאריך ימים כימי העץ ימי עמי".

ומבואר בדבריו דאותו השם "לשכת העץ" יש בו גם סימן חיובי לאריכות ימים וגם להיפך ח"ו, ובזה יתורץ זה שהלשכה היתה בנויה מעץ דווקא (-לא עץ בולט) בכל הזמנים, בלי הבדל אם הכהן גדול מאריך ימים בפועל או לא, (כקושית כ"ק אדמו"ר שם), כי הוראת ה"עץ" אכן מתחלף לכל כהן גדול כפי ענינו.

מצות קידוש ממי הכיור

ג. הל' ביאת המקדש (פ"ה ה"י) "מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת הרי זה כשר, אבל כלי החול אינם מקדשין". מבואר בזה דמצוה לכתחילה לקדש ידים ורגלים מן הכיור, רק בדיעבד אם קידש משאר כלי שרת הוא כשר.

בהל' עבודת יום הכפורים (פ"ב ה"ה) כותב "בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכהנים, והיום מקדש מקיתון של זהב משום כבודו". וצ"ב אם המצוה הוא לכתחילה להתקדש מהכיור דווקא, מדוע נדחהו משום כבודו של כהן גדול? וכן הקשה הקרן אורה (זבחים כ, ב) "ויש לדקדק אי מן התורה מצוה לכתחילה לקדש מן הכיור, וכלי שרת לא איתרבו אלא דיעבד, אם כן כהן גדול ביוהכ"פ אמאי מקדש לכתחילה מקיתון של זהב, וכי משום כבודו של כה"ג לא יעשה מצוה כתיקונה, כיון דלכתחילה מצוה לקדש מן הכיור". ועיי"ש שתירץ דברי הרמב"ם ע"פ דעת הגמ' בירושלמי הסוברת דיכול לקדש בשאר כלים, אבל עדיין צ"ב ע"פ פשטות לשון הרמב"ם הנ"ל "מצוה לקדש ממי הכיור".

אמנם הרמב"ן (שמות ל,יט) כותב "והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מ, ב), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי". הרי דהרמב"ן לומד מזה גופא, שהכה"ג מתקדש מקיתון של זהב ביוכ"פ, הוה ראי' דהכיור אינו מעכב, אבל להרמב"ם שכותב "מצוה לקדש ממי הכיור", צ"ב מאי שנא יוהכ"פ.

ואוי"ל: הרמב"ם בהל' ביאת המקדש (שם, הי"א) כותב "ובכל כלי הקודש מקדשין בין שיש בו רביעית בין שאין בו כדי רביעית". והנה לשון זה משמע קצת שכן הוא אף לכתחילה, שאם הוא רק בדיעבד היה כותב "וכשמקדשין בכלי שרת מקדשין בין שיש בו " וכו', או בלשון אחר. וצ"ב ממה שכתב הרמב"ם בהלכה שלפני זה ד"מצוה לקדש ממי הכיור" והיינו לכתחילה צריך מהכיור דווקא?

ובפירוש מהר"י קורקוס מבאר, דפירושו הוא "שיטול מן הכיור ויתן לתוך כלי הקדש",היינו דהיות שבכיור יש שיעור גדול יותר מרביעית, לכן גם כשנוטל ממנו ונותן לתוך כלי שרת אפילו פחות מרביעית הוה כשר, אבל מבואר בזה עכ"פ דכשהרמב"ם כותב "ובכל כלי הקדש מקדשין" מדובר דהמים עצמם אכן באים מהכיור, רק הקידוש הוא מהכלי שרת.

לפי"ז י"ל דהרמב"ם מבאר ב' דינים במצות קידוש ידים ורגלים: א) דין המים, שזה מבואר בה"י שהמים לקידוש ידים ורגלים מצוה לכתחילה שיהיו ממי הכיור, ובלשונו "מצוה לקדש ממי הכיור", ורק בדיעבד כשר אם באו המים מאחד משאר כלי שרת. ב) דין הכלי שמקדשין ממנו, ע"ז כותב בהי"א, שבכל כלי הקדש מקדשין, אבל אה"נ, עם מים שבאו מהכיור.

ועפי"ז י"ל, דגם מה שכותב בהל' יוכ"פ, דהכהן גדול רוחץ מקיתון של זהב, היינו ממים של הכיור שהוכנסו לתוך קיתון של זהב משום כבודו של כה"ג. כי לדעתו הוא מצוה לכתחילה להשתמש במים מהכיור דווקא.

ובזה יתורץ קושית הגרי"פ פערלא (בפירושו לסה"מ לרס"ג ח"ג פרשה נה), שהקשה על הרמב"ם שכותב "מצוה לקדש ממי הכיור", הרי בגמ' (זבחים כ, ב) מפורש דכל הכלים מקדשין ובלבד שיהיו כלי שרת, "ומשמע ודאי דאפילו לכתחילה שפיר דמי לקדש ידים ורגלים שלא מן הכיור אלא משאר כלי שרת", ומביא דברי הרמב"ן שהובא לעיל וראי' לדבריו מגמ' יומא (מ, ב) עיי"ש. ומסיים "ודברי הרמב"ם צ"ע אצלי".

אבל לפי המבואר י"ל, דגם הרמב"ם סובר שמותר לכתחילה להיטהר משאר כלי שרת, וזה שכותב "מצוה לקדש ממי הכיור", המדובר הוא על המים לבד, דהיינו שהמים יבואו מהכיור ואז ניתן לכתחילה להכניסו בשאר כלי שרת לצורך קידוש ידים ורגלים, וכנ"ל מפירוש מהר"י קורקוס.

ומידי דברי בזה ראיתי שכן פירש בספר הררי קדם (מהגרי"ד סאלאווייציק ז"ל, עניני מועדים סימן ע') דהרמב"ם סובר דהמצוה הוא לא לעשות קידוש ידים ורגילים מגוף הכיור עצמו, אלא ממים שנתקדשו ע"י הכיור, דמים שנתקדשו בהכיור חל עליהם תורת מי כיור. ועי"ש שציין לפסקי רי"ד (יומא מ, ב) דביוהכ"פ אף שכה"ג מתקדש מקיתון של זהב, היו לוקחים המים מן הכיור, וכן לחזקוני (ויקרא טז, ד) שפירש כן. (ושם בספר ציינו בטעות לחזקוני בספר שמות).

שני הגורלות משל עץ היו

ד. הל' בית הבחירה (פ"א הי"ט) "היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל ואם העשירו עושין אותן של זהב. . אם יש כח בצבור עושין אותן של זהב, אפילו שערי העזרה מחפין אותן זהב אם מצאה ידם". וברדב"ז כותב "דהכי אמרינן בכל דוכתא (מנחות פ, א, וש"נ) אין עניות במקום עשירות".

והנה גבי שני הגורלות ביום הכיפורים כותב הרמב"ם (הל' עבודת יום הכפורים, פ"ג ה"א) "שני הגורלות אחד כתוב עליו להשם ואחד כתוב עליו לעזאזל, והם כשרים מכל דבר בין מן העץ בין מן האבן בין מן המתכת. . ושל עץ היו, ובבית שני עשו אותם של זהב, ומניחין שני הגורלות בכלי אחד . . וכלי זה חול הוא ושל עץ היה וקלפי שמו". ומקורו מדברי הגמרא (יומא ל, א) דהקלפי היה של עץ משום ד"התורה חסה על ממונן של ישראל". ולעיל (שם ל, א במשנה) דהגורלות היו עשויים משל אשכרוע (ברוש, רש"י) ועשאן בן גמלא של זהב והיו מזכירין אותו לשבח.

וצ"ב מאי שנא גורלות שעשום משל עץ, ובשאר כלי שרת הרי אם יש כח בצבור עושין אותו של זהב?

ובפירוש מהר"י קורקוס כתב בביאור דברי הגמ' אודות הקלפי שעשוי מעץ "ותרצו התורה חסה על ממונן של ישראל, פירוש שכיון שאין צריך שתהיה קודש ואינה לתשמיש תדירי ולא לתשמיש חשוב, וגם אין הקלפי מוכרחת, לכך לא רצו לעשות של זהב, ואין בזה משום עניות במקום עשירות". עד"ז כתב הטורי אבן (ראש השנה כ, א) "דקלפי אינו מעיקר מצוה כמו שופר של ראש השנה, דקלפי של גורלות אינן אלא מכשירי קרבן", עי"ש.

ובאנציקלופדיה תלמודית (בערך 'התורה חסה על ממונם של ישראל' כרך י"א) ציינו לספר מעשי למלך[1] על הרמב"ם הל' בית הבחירה פ"א הי"ט, שמ"ש הרמב"ם שאם העשירו עושים כל הכלים של זהב, זהו רק בכלים שמצותם בשל מתכות.

אבל לפי הביאור הנ"ל ובפרט לביאור המעשי למלך צ"ע, מדוע אם כן בבית שני עשו אותם של זהב, ולמה לא נאמר התורה חסה על ממונם של ישראל?

וי"ל, דיש לחלק בין אם המדובר בממון של ציבור או בממון של יחיד, דבכדי להוציא ממון מן הצבור אכן נאמר התורה חסה וכו', ובפרט שמדובר על כלי שאינו צריך להיות קודש והוא רק ממכשירי הקרבן כנ"ל, אבל יחיד שמשתמש בממון שלו, אכן מותר להוציא בכדי להדר וליפות אף כלים כאלו שאינם מצורך הקרבן, ומשום "זה קלי ואנוהו", וע"ד שמצינו בפוסקים ליפות הכלים המשמשים למצוה, כנרתיק למזוזה וכיו"ב. ומדויק הוא בעובדא דהמשנה (יומא שם) שיהושע בן גמלא כשנתמנה כהן גדול, הוא זה ששינה את הגורלות לשל זהב, והיינו מכספו שלו ולא משל ציבור. ולהוסיף מהמבואר בגמ' יומא (יח, א, ובתוספות ישנים שם) שהיה מקודש לאלמנה עשירה והכניסה הרבה זהב לביהמ"ק עבור הכהונה גדולה שלו, וכנראה ניצל את הכסף גם כדי לייפות כלי המקדש כהגורלות הנ"ל, אבל עשה זה בתור יחיד דוקא.

ובזה יש לבאר דברי הריטב"א (יומא שם) שכתב בביאור דברי הגמ' שהתורה חסה "פירוש כיון דלאו מידי דעבודה היא כולי האי, ואינה אלא פעם אחת (בשנה), ואין הקלפי עצמו מדאורייתא, ולאפוקי גורלות עצמן שעשאן בן גמלא שמספרים אותו לשבח, דשאני גורל עצמו שהשם כתוב באחד מהן והעלתם דאורייתא".

דלפי דבריו צ"ע, אם צריך להיות משל זהב דהשם כתוב עליו, מדוע מלכתחילה לא עשו את הגורלות משל זהב, אבל לפי הנ"ל מבואר שאכן מצד עצם הדין, הגורלות נעשות משל עץ וכביאור המפרשים הנ"ל, וכל המסופר שעשו אותן של זהב הוא תרומת יחיד של יהושע בן גמלא, ואחרי שלמדנו מה שעשה מעצמו , מבאר הריטב"א את הטעם מדוע הידר דווקא גבי הגורלות ולא גבי הקלפי.

ניתוץ אבני המזבח על מנת לגונזם

ה. בבית יוסף (יו"ד סי' רעו) אודות מחיקת השם על מנת לתקנו, מביא מהר"י אסכנדרני שכותב בתו"ד "וליכא למימר דכל מחיקה שהיא לתיקון שריא, דהנותץ אבן מהמזבח לא מחייב אלא בעושה דרך השחתה, אבל אם נפגמה שצריך לתקן אחרת במקומם שרי, שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו המזבח שעשה עזרה מפני שבנאוהו יונים כדאיתא ביומא (ט, א), דהתם שאני דאי אפשר לנו בלא מזבח וגם אי אפשר לנו לבנות מזבח במקום אחר במקדש, שמקום המזבח מכוון ביותר כדאיתא ביומא, אבל הכא אפשר לגנוז היריעה, וכן הורה רמב"ם ז"ל בתשובה על יריעה שנתקלקל בה השם שגונזים אותה וכו'".

הרי שלומד דהא דהותר לחשמונאים לנתוץ המזבח ולגונזו הוא משום דהוה לצורך תיקונו. ועיי' מס' מדות (פ"א מ"ו) ארבע לשכות היו . . מזרחית צפונית בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון".

ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' לג) הקשה עליו "ונפלאות נוראתי משנים רבות על הר"י אסכנדרי הנ"ל דמייתי ממזבח, נהי דחלול הקדש לא שייך במזבח, אבל מבואר שם במס' עבודה זרה (נג, ב [צ"ל: נב]), דמקרא מלא ובאו פריצים וחללוהו, א"כ אין ראיה משם לשמות הקדושים".

וביאור קושיותו: בגמ' ע"ז שם מבואר דהא שגנזו בית חשמונאי את אבני המזבח "אמר רב פפא התם קרא אשכח ודרש, דכתיב ובאו בה פריצים וחללהו" וברש"י "מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו, וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו". הרי מבואר דהא שיכלו החשמונאים לנתוץ את המזבח הוא כיון "שיצאו כליו לחולין", ואיך ניתן ללמוד מזה לדין האזכרות שעדיין קדושתן עליהם ולא יצאו לחולין ח"ו? ועי' ג"כ בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רסד), שמקשה על דעת הר"י אסכנדרי קושיא הנ"ל, דבמזבח אחרי שבאו פריצים וחללוהו אין בו שום איסור נתיצה, עי"ש.

והנה מצד הסברא אוי"ל: שיש לחלק בין קדושת המזבח על האבנים ובין זה שחל על אבנים אלו שם אבני מזבח, והיינו דעם היות שע"י ביאת הפריצים וחלולו אכן נפקע קדושת המזבח, אבל עדיין שם מזבח על האבנים, וכדמוכח מזה גופא שגנזום בית חשמונאי, וא"כ י"ל דדעת הר"י אסכנדרי הוא, דאף על אבנים שיש עליו רק שם המזבח [ולא קדושת מזבח] חל עליו איסור "לא תעשון כן להם אלוקיכם . .", אף שאינו ראוי לעבודה עליו. וזהו סברת הר"י אסכנדרי שאם היה מותר לנתוץ מאבני המזבח לצורך תיקונו, כמו"כ יהיה מותר למחוק השם על מנת לתקנו.

ואף שכך נראה מסברא , נראה שיש למצוא יסוד לזה בדברי הבית יצחק דלקמן. דהנה בלקו"ש (חכ"א עמ' 253 בשוה"ג להערה 30) כותב "להעיר ממ"ש הצפע"נ מהד"ת ג, ג ואילך ועוד (הובאו ונסמנו בצ"פ על הרמב"ם עבודה המלוקט הל' ביהב"ח פ"א הי"ד) בבאו פריצים וחללהו, דכשתבוא ליד ישראל אז נתקדשה בקדושה א', חוזרת הקדושה עלהם. ועד"ז כ' בשו"ת בית יצחק או"ח סי' כז בתחלתו" עיי"ש עוד".

הא דמצוין לצ"פ על הל' בית הבחירה חיפשתיו ולא זכיתי - בנתיים - לראות המדובר שם בנושא זה. ואודה למי שיאיר בזה.

ותשובת הבית יצחק היא בהמשך למה שכתב בסימן הקודם (סי' כו) דאה"נ כשבאו פריצים וחללהו זכו בו העכו"ם, אבל "אח"כ כשגרשו העכו"ם נעשה כהפקר וחזר ההקדש וזכה ביה", ויסוד זה הוא ממשיך לבאר בסימן כז, ושם כותב בתו"ד "דנהי דבשעה שהוא ביד זרים נתחלל, מ"מ תיכף כשהלכו הפריצים חזר קדושתו למקומו, ועיין רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה שפסק דקדושת המקדש לא בטל, משום דאף בעת ששמם שכינה איכא עי"ש, ודוקא בעת שהפריצים בו נתחלל, ותיכף כשהלכו הפריצים חזר קדושה למקומה, ודוקא באבני מזבח שעשו ע"ז ונאסר בהנאה משום דבשעה שהיו הפריצים היו הפקר, ואח"כ תיכף נסתלק ההפקר והקדושה חזרה, והמזבח בקדושתו עומד, ושפיר כתבתי דלאחר הביטול מע"ז זכה ההקדש בתורת חצר, כיון שקדושת הבית חזר תיכף כשהלכו הפריצים, וכ"ז ברור אין בו ספק כלל".

ומש"כ דהמזבח בקדושתו עומד, הנה ודאי אין כוונתו שעומד לעבודה, דהרי אדרבה מטעם זה הוא דגנזום, אלא כוונתו דעדיין שם אבני מזבח עליו וברגע שזכו בו הקדש בחזרה, יש בו כמה דינים השייכים למזבח, גם הדין שאסור לנתצו. ומזה שבכל זאת בית חשמונאי ניתצום וגנזום, אכן ניתן להוכיח שלצורך תיקון שרי, ומזה גם נלמוד לענין מחיקת השם. אף שלמעשה בפועל א"א ללמוד מזה כפי שכתב הר"י אכסנדרי שם.

ועכשיו ראיתי בשו"ת בית יצחק שם סימן י', שאכן מתרץ דברי הר"י אכסנדרי, עם היסוד הנ"ל וכמה הלכות השייכים לזה, כגון דמדאורייתא יש לאבנים דמים, וסתם נתיצה יהיה אסור דהוי כמטיל מום בעל מום, ועי"ש עוד.