כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פי"א ה"א) "מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר ועשית מעקה לגגך והוא שיהא בית דירה, אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו. וכל בית שאין בו ארבע אמות פטור מן המעקה".

וכתב הכסף משנה (על אתר) "מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו וכו'. ומ"ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו'. יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת"ל לא תשים דמים בביתך . . הרי דבית הבקר ובית האוצרות חייב והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ"ק דיומא (דף י"א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר", עכ"ל.

זאת אומרת, שהחיוב מעקה שיהי' בית דירה כיון דפטור מזוזה שאינו בית דירה לכן פטור ממעקה.

לכאורה יש לשאול, הרי הרמב"ם בהלכה ד' כותב "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בו מים ובין שאין לו מים חייב לעשות חוליא גבוהה עשרה טפחים או לעשות בו כסוי כדי שלא יפול בה אדם, וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך נפשך ואם לא הסיר והניח המכשלות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים", עכ"ל.

והרי כל אלו אינם בית דירה, למה חייב לעשות מעקה, ואם לאו – ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים בביתך?

יש לפרש כל זה דהנה בליקוטי שיחות ח"ב פרשת תצא, (עמ' 385) בנוגע לענין מעקה, כותב כ"ק אדמו"ר:

"האט מיר איינער געפרעגט אין א בריוו: דער טעם פון מעקה איז דאך משום סכנה, ווי עס שטייט אין פסוק ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, און דער רמב"ם פסק'נט אז אויף א מצוה שמשום סכנה מאכט מען ניט קיין ברכה, אבער אין דעם זעלבן פרק גופא פסק'נט דער רמב"ם אז בשעת מען מאכן א מעקה דארךף מען מאכן א ברכה: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה".

ומסיים (שם): "נאר דער אמת איז, אז ועשית מעקה לגגך און ולא תשים דמים בביתך זיינען צווי באזונדערע ציווים. ולא תשים בביתך איז ניט א טעם אויף דעם ועשית מעקה".

"א ראיה אויף דעם: דער רמב"ם זאגט א כלל אין שרשי המצות, אז די טעמי המצוות רעכנען זיך ניט פאר באזונדערע מצוות במנין תרי"ג, און פונדעסטוועגן במנין המצות רעכנט דער רמב"ם צווי באזונדערע מצוות. אין מנין מצוות עשה רעכנט ער די מצוה פון ועשית מעקה, און במנין לא תעשה רעכנט ער די מצוה פון ולא תשים דמים, זעט מען דאך אז דער ולא תשים דמים איז ניט קיין טעם אויפן ועשית מעקה נאר איז א באזונדערע מצוה".

על פי זה, מבואר דברי הרמב"ם בהלכה א', דהרמב"ם כתב רק בנוגע למצות עשה של ועשית מעקה לגגך אם זה בית דירה חייב לעשות מעקה, מצד מצות עשה שבדבר (ונפק"מ, שלא יכול לעשותו ע"י חרש שוטה וקטן או ע"י גוי כיון שמצות עשה עליו. ראה במנחת חינוך, מצוה תקמ"ו) ואינו מדבר בנוגע ללאו דלא תשים דמים בביתך.

ובהלכה ד' מדבר בנוגע ללאו דלא תשים דמים בביתך, שהרי בהלכה ד' כותב הרמב"ם "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו", וכתב הכסף משנה שמקור הדברים הוא בפ"ק דב"ק (טו,ב) "תניא, רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך", הרי מובא רק הלאו דלא תשים דמים, אבל עשה אינו מוזכר כלל.

והרמב"ם שמביא הלשון "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו", אין זה המצות עשה של ועשית מעקה לגגך, (ולא כמו שכתב מהדיר ה'רמב"ם לעם' (שם, הערה 30) שכתב שאף זה בכלל מצות עשה של ועשית מעקה לגגך שמטרתה הרחקת סכנת נפשות), רק עשה אחרת שנאמר "השמר לך ושמור נפשך", עיין כל זה במנחת חינוך (שם). לפי זה יתורץ שבהלכה א' מדבר בנוגע למצות עשה של ועשית מעקה לגגך, (ולא תשים דמים בביתך זה לא טעם של ועשית מעקה לגגך), ובהלכה ד' מדבר בנוגע ללאו דלא תשים דמים בביתך ולכן מביא כל אלו שאינם בית דירה חייבים להסיר את המכשול, משום לא תשים דמים בביתך.