כתב הרמב"ם ריש הלכות שבת פ"א ה"ז: "כל העושה מלאכה בשבת אעפ"י שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה . . כיצד המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב, ואעפ"י שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב".

והשיג ע"ז הראב"ד "ר"ח ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר, מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

וצריך ביאור בשרש פלוגתתם, אמאי פסק הרמב"ם כר' יהודה דמשאצל"ג חייב עליה, והראב"ד פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור עליה?

ויש להסביר הדברים עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש חכ"ח שלח ב' בהסבר דברי התוס' בבבא בתרא קיט, ב. ד"ה 'אפילו':

דהתוס' שם מפרש "דמעשה המקושש היה בתחילת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים".

ומקשה הרבי דאם כוונת המקושש הי' בכדי להראות שעדיין מחוייבין במצוות, לאחר מעשה המרגלים, הי' יכול לעבור על מצוות שמחוייבן עליהן ממון או מלקות?

ומבאר הרבי בזה עפ"י דברי המהרש"א בחדא"ג שם, דהמקושש הרי לא חילל שבת דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי רק עשה המלאכה כדי להראות שעדיין מחוייבין במצוות, ואעפ"כ אמרה תורה מות יומת האיש רגום אותו וגו', כי העדים שהתרו בו לא ידעו הסיבה שקושש עצים ביום השבת, ודברים שבלב אינן דברים, ואין לו לבי"ד אלא מה שעיניו רואות, ועיי"ש בארוכה שמסביר שזה לא הי' סקילה בטעות ח"ו אלא שעפ"י תורת אמת מכיון שעשה פעולה ולא ניכר בהפעולה שהי' משאצל"ג הרי מחוייבין ב"ד לסוקלו. ומבואר בחסידות הסיבה שלא רצו המרגלים ליכנס לארץ ישראל, מפני שרצו ללמוד תורה במחשבה ודיבור, ולא רצו להתעסק בעולם המעשה במצוות מעשיות.

ובמילא מובן למה חשבו כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, כי אין עליהן חיובין יותר בעולם המעשה, ועיקר ענינם ה"ה רק בעולם הדיבור והמחשבה, וע"ז בא המקושש והראם, "עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים", דהגם שזה הי' איסור מלאכת שבת, דבה עיקר גדול שיהא מלאכת מחשבת והוא במחשבתו לא כיוון לדבור של דבר ה' אלא אדרבא, אעפי"כ פוסקת התורה דהעיקר הוא המעשה בפועל, וחייב סקילה, וזה לימד להיהודים במדבר, דהגם, דאין אצלם מצוות מעשיות כמו בארץ ישראל, אבל גם אצלם, עד כמה ששייך במדבר, הנה עיקר הקשר שלהם עם הקב"ה הרי"ז ע"י מעשה המצוות דוקא – יעו"ש בארוכה.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם הרי העיקר הוא לברר העולם, ולהראב"ד הרי העיקר הוא הקשר עם הקב"ה וכו' – מובן שהרמב"ם פוסק דהעושה מלאכה, והתכוון לעשות מלאכה, (דבל"ז הרי אין זה מלאכה כלל דמלאכת מחשבת אסרה תורה), אעפ"י שלא הי' מחשבתו בשלימות, (וכמשל מרכבת המשנה בזה בהקדמתו להלכות שבת "דומיא דמי שקורא את חבירו שיבא לבית ואין כוונתו אלא שלא יהי' בחוץ ויראה מעשיו").

אעפי"כ מכיון שבעולם נפעלה, פעולה ומלאכה שלימה בכוונה וכו', פוסק הרמב"ם דמשאצל"ג חייב עליה.

אבל הראב"ד שסובר דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה, פוסק, דכל עוד שלא הי' כוונתו בתכלית השלימות ממש, והתכוין במלאכה זו בשביל דבר אחר, בתר כוונתו אזלינן ומשאצל"ג פטור עליה, למרות שבעולם המעשה נפעלה פעולה ומלאכה שלימה 1 2.

ועפי"ז יש להסביר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בהלכות שבת פ"ב הט"ז, דהרמב"ם פוסק דהפורש מצודתו להעלות דגים, ולא שמע בכלל שטבע תינוק, אבל בפועל העלה תינוק והציל חיי התינוק, אפי' שהעלה דגים ג"כ במצודתו, פוסק הרמב"ם "הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור".

ומשיג ע"ז הראב"ד: א"א הני מילי פלוגתא דרבה ורבא במנחות והוא פסק כרבא דאמר זיל בתר מעשיו, ואיך פסק כרבא נגד רבה, כשרבא הי' תלמידו של רבה. שוב אנו רואים דלהרמב"ם כיון שבפועל בהעולם, נפעל הצלת חיי תינוק מישראל, לא איכפת לן על מחשבתו להעלות דגים ועל שבפועל העלה דגים עם התינוק וכו'3. אם במעשה בפועל בעולם נפעל הצלת חיי תינוק מישראל ה"ה פטור. אבל להראב"ד דסב"ל דמחשבתו נוגע ביותר, ולפיכך משאצל"ג פטור עליה – א"כ בנדו"ד שלא שמע בכלל על טביעת תינוק ומחשבתו היתה לצוד דגים, ונתקיימה מחשבתו בפועל, והעלה דגים עם התינוק – ה"ה חייב. דזיל בתר מחשבתו4.

ולכאו' צריך ביאור בכל זה, דהרי בכל התורה סב"ל להראב"ד דהעיקר היא פעולת המצוה, ופעולת העבירה, והרמב"ם סב"ל דהעיקר היא בירור שכלו, וכו', וכאן רואים להיפך דלהרמב"ם בתר הפעולה אזלינן,

ומלאכה שאינה צריכה לגופה, חייבין עליה והעלה תינוק עם הדגים פטור עליה. ולהראב"ד בתר מחשבתו אזלינן ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטורין עליה, ואפי' העלה תינוק עם הדגים עדיין חייב משום צידה כיון שמחשבתו היתה לצוד דגים.

ויש לומר בזה לדעת הראב"ד דשאני מלאכות שבת, דהתורה רצתה שיהי' מלאכת מחשבת דוקא,

ולדעת הרמב"ם מובן ג"כ כיון דלשיטתו צריך לברר העולם ושכלו, וכיון דגבי משאצל"ג נפעלה מלאכה, עם כוונה שלימה, (אפי' שעיקר כוונתו היתה לדבר אחר) בעולם, ה"ה חייב. וכן גבי העלה דגים ותינוק, כיון דבעולם נפעלה פעולה של הצלת תינוק מישראל מובן למה אי אפשר לחייב אותו.

ועפי"ז מובן ג"כ פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"א ה"י, דהרמב"ם פוסק "היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, נתכוין לכבות זו וכבה את זו, להדליק זו והדליק את זו חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה". היינו דאעפ"י שלא נתקיימה מחשבתו בדיוק, שהתכוין להדליק נר זה והדליק נר אחר מ"מ חייב כיון שבפועל הדליק נר, והשיג ע"ז הראב"ד באריכות גדולה: "...תמהון לבב הוא זה".

וביאורו בזה5 דהרמב"ם סב"ל דפטור מתעסק הוא מהפסוק "אשר חטא בה" דצריך לדעת בדיוק איזה חטא הולך לעשות וכו'. ולהראב"ד פטור דמתעסק הוא מכיון דאינו מלאכת מחשבת.

ואם הפטור הוא מהפסוק "אשר חטא בה" מספיק שירצה להדליק נר, והדליק נר, אפי' שאינו הנר שרצה להדליק, אבל הדליק נר, ולפיכך פסק כאן הרמב"ם דחייב, כיון דנתקיימה מחשבתו ונדלק נר. אבל להראב"ד פטור דמתעסק הוא מחמת דאינו מלאכת מחשבת, וצריך שיתקיים מחשבתו ממש, ואם נתכוין להדליק נר זה, צריך שידליק נר זה ממש, ואחרת לא נתקיימה מחשבתו, ולאו מלאכת מחשבת מקרי, ולפיכך פסק הראב"ד דפטור כל זמן שלא נדלק הנר שחושב עליה, ועפ"י כל הנ"ל מובן דלהרמב"ם מסתכלין בעיקר אם נפעלה פעולה בעולם עם כוונה (דלא הי' מתעסק).

משא"כ להראב"ד מסתכלין בעיקר אי נתקיימה הענין דמלאכת מחשבת בשלימותה, ועוד נאריך מענין מתעסק בהלכות שגגות.