רמב"ם סוף הלכות טוען ונטען: "היו שלושה נושין מנה באחד וכפר בהם - לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו. ועל דברים אלו וכיוצא בהם הזהיר הכתוב ואמר: מדבר שקר תרחק".

[ומקורו במסכת שבועות לא, א: "מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו ויחלוקו ת"ל מדבר שקר תרחק"].

ויש לציין לגמ' פסחים קיב, ב: "ג' דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי . . לא תיהוי לך דינא בהדי תלתא דחד הוי בעל דינך ותרי סהדי" (וברשב"ם: "ותרי לסהדו עליך ויחלקו בין שלשתן ומתוך שנאה שנחלקת עמהן יעשו עליך קנוניא זו לתבוע ממך").

אלא שבעוד שמחז"ל דשבועות מוסב כלפי עדי השקר (שאמנם רוצים שסו"ס יהיה צדק בדין התוצאה, להעמיד את הגנב על מקומו), הרי מחז"ל בפסחים מוסב גם כלפי אדם סתם (ישר) שלא יגרום למצב שעלול להתרחש וכו'. וק"ל.

אבל מכיון שהרמב"ם קאי בהרחקה "מדבר שקר", הרי גם המאמר בפסחים שייך לזה במידה מסויימת.