הרב

כתב הרמב"ם הלכות אישות פט"ו ה"ח: "שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ[1] חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת[2]. (לא תהיה זו פחותה מאיילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת כמו שיתבאר) - ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד. וכשיוציא יתן הכתובה כולה עיקר ותוספת", עכ"ל הרמב"ם.

והשיג ע"ז הראב"ד וכתב: "אין לי חלק בדבריו שאין אומרין כן אלא בבעל שלישי אבל בבעל ראשון ושני יש לה כתובה אומרים שמא הוא לא זכה ליבנות ממנה. ואומר אני שיש לה עיקר אבל לא תוספת שיאמר על דעת כן לא הוספתי לה", עכ"ל.

היינו דהרמב"ם מפרש דאם יורה כחץ אין לה כתובה. כי חזקת החולי ממנה - עפ"י דרך הטבע. והראב"ד טוען עפ"י סוגיית הגמ' דיבמות (סד, ב) דאפי' שיורה כחץ עדיין יכול להיות דהמניעה היא ממנו כיון דרק האיש מצווה על פריה ורביה, א"כ העדר הילדים הוה עונש רק לו.

הרי רואין דהרמב"ם הולך בתר גדרי העולם, ואם יורה כחץ המניעה היא ממנה. והראב"ד סב"ל דאפילו יורה כחץ אומרים שעדיין יכול להיות שהמניעה היא ממנו, שלא זכה להיבנות מחמת עונש וכו' מן השמים.

ואין להקשות על הראב"ד דגם בבעל שלישי נאמר שזה עונש עליו. דאם היתה לה ג' בעלים וכולם יורים כחץ, א"כ הוחזקה בעקרות[3].

אבל יש להקשות על הראב"ד דמסוגיית הגמ' ביבמות (סה, א), מובא לקמן כאן בהלכה ט', דאם היא אומרת שאינו יורה כחץ היא נאמנת. וכפי שפי' הרמב"ם לקמן בה"ט, מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ או לא, והוא אינו מרגיש. ואם היא נאמנת כשיש מחלוקת[4], א"כ כיון בהלכה ח' שאין מחלוקת ביניהם למה אם יורה כחץ לא נאמר שחזקת החולי ממנה.

ועיין בתוס' שם ביבמות דהקשה קושיא זו שלמה היא נאמנת, הלא במשנה אחרונה בנדרים אומרים שהיא אינה נאמנת שמא נתנה עיניה באחר, ואי אפשר לתרץ דמדובר כשנשא אשה ושהתה עמה עשר שנים וב"ד כופין אותן להתגרש, א"כ אי אפשר לומר הכלל דשמא עיניה נתנה באחר. ומקשה התוס' דאפילו אם הוא יורה כחץ עדיין יכול להיות כדעת הראב"ד שלא זכה הוא להיבנות ממנה, ועדיין חייב ליתן לה כתובה.

ונחלקו הראשונים בפירוש סוגיא זו. והריב"ם מתרץ דהסוגיא בגמרא יבמות (שם) מיירי בנישאת לבעל שלישי ורוצין להחזיקה בעקרות שלא תינשא עוד. דוקא אז אומרים שאם היא אומרת שהוא אינו יורה כחץ היא נאמנת ויש לה כתובה.

עכ"פ היוצא מכ"ז דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפירוש סוגיית הגמ' ביבמות (שם). דלהראב"ד והריב"ם מיירי בנישאת לשלישי. דבנישאת לראשון אפי' אם הוא יורה כחץ עדיין יש לה כתובה דיכול להיות עונש עליו. אבל להרמב"ם וסייעתו הסוגיא דיבמות הנ"ל מיירי בבעל ראשון ודוקא אם היא טוענת שאינו יורה כחץ היא נאמנת ויש לה כתובה, משא"כ אם היא אינה טוענת אין לה כתובה.

וכמובא לעיל דהרמב"ם מתחשב בגדרי הטבע, ואם הוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה. והראב"ד וסייעתו אומרים דבבעל ראשון ושני עדיין יש לומר דזה עונש מן השמים שלא זכה להיבנות ממנה.

ובר מן כל דין, הרי יש לנו כאן עוד מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד. דלהרמב"ם יש לה תוספת כתובה כדין איילונית, ולהראב"ד יש לה עיקר כתובה ואין לה תוספת כדין האיילונית, שעל מנת כן לא הוספתי לה.

וראה לקמן ג"כ בפכ"ד ה"ב פסק הרמב"ם דאיילונית יש לה תוספת כתובה והראב"ד חולק עליו. וכבר תמהנו עליו. איילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת. וצ"ב בפלוגתתם.

והמעיין בסוגיית הגמ' בכתובות (קא, א) יראה דנחלקו אם תוספת כתובה הרי היא משום חובת ביאה וממילא חייב ליתן לה, וכלשון הרמ"א כאן בסימן קנ"ד סעיף ז': "הרי מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר".

אבל אם זה קשור להנישואין וכיון דכל הנישואין בספיקא קיימא, דע"מ כן לא הי' נושאה ובספק הרי אומרים דהמוציא מחבירו עליו הראי' א"כ אינו חייב ליתן לה תוספת כתובה.

שוב אנו רואין דלהרמב"ם תוספת כתובה קשור עם מה שהבעל נותן מעצמו לאשתו משום חובת ביאה.

ולהראב"ד הרי"ז קשור עם דין נשואין. היינו אי מלכתחילה הי' לזה דין נישואין.

והפך בה והפך בה דכולא בה. וכאן המקום לעיין למה לא נהוג בקהילתנו תוס' כתובה לאלפים ולרבבות כפי שנהוג אצל אחב"י הספרדים?