כתב הרמב"ם הלכות ציצית פ"ג ה"ט: "נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה".

והשיג ע"ז הראב"ד: "...ויש שחולק ואומר אף בברכה..." ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין מדרב יוסף דאמר: "מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טובא לרבנן, דלא מיפקדנא ועבידנא. ואם איתא דמאן דלא מחייב לא חזי לברוכי, א"כ איסורא קא עביד, דאיהו בברכה קא עביד להו. דאי בלא ברכה, מאי יומא טבא איכא". עכ"ל.

ומתרץ ע"ז הכס"מ: "ויש לדחות סעד זה, דאי הלכה כר' יהודה, לא יעביד להו בברכה, והוא ס"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה, ממי שמצווה ועושה בברכה[1]".

לכאורה רואים כאן סברות הפוכות, דלהרמב"ם: נשים מתעטפות בלא ברכה, וסומא עושה מצות בלא ברכה, אי הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצוות.

ולהראב"ד: נשים מברכות, וסומא מברך 'דבלא ברכה מאי יו"ט איכא', - ועפ"י הכלל שגילה לנו הרבי בלקו"ש חל"ד - נצבים ב', - דלהרמב"ם העיקר מה שהאדם פועל בעצמו לברר העולם, מובן דלהרמב"ם אין נשים מברכות (וכן פסק הרמב"ם בספרו היד בנוגע לכל ספיקות2) דאיך יאמרו וצוונו. והיות שיש חשיבות גדולה, למה שפועל בכחות עצמו, לכן כאן אין מברכות.

כי התורה לא חייבה הנשים, התורה לא חייבה את הספק, דהתורה על הודאי תדבר. ואעפ"כ הם הולכות בכח עצמם, לעשות מצוה דוקא בלא ברכה, כי הרי"ז מורה על גדולתם וחשיבותם, שעובדות הבורא בכח עצמם.

משא"כ להראב"ד דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה, לפיכך כותב הראב"ד דנשים מברכות, וכן אנדרוגינוס מברך. דבלא ברכה וקשר עם הקב"ה מצוה המצוות, הרי"ז כלום ממש ובלשון הראב"ד, "דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא"3.

האם מברכין על הלל בראש חדש

ובזה יש להסביר עוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בסיום הלכות ברכות. דהרמב"ם כותב: "כל דבר שהוא מנהג אעפ"י שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואצ"ל מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד פסח אין מברכין עליו".

והשיג ע"ז הראב"ד: "...ואינו מנהגנו לברך בכולן, ואין לנו ללמוד מערבה, לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה, ומה צורך בברכה, אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם, אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן, יפה עשו וצריך ברכה". עכ"ל.

ועי' בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם, דנתקשה בדעת הרמב"ם אמאי לא מברכין על המנהג, דהרי הרמב"ם בהקדמתו כותב מפורש, "דגם מנהגות איתנייהו בלאו דלא תסור".

וכן פסק בהל' ממרים פ"א הל"ב, עיי"ש שנדחק בזה.

ומקובלני מזקני החסידים, שבא' מהתוועדויות הרבי (לפני קבלת הנשיאות) לתלמידי הישיבות בחול המועל סוכות. ביאר הרבי החילוק בין מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן ומנהג - דמצוות דאורייתא הרי הם כמו שהאדון מצווה לעבדו לעשות, ועושה הפעולה. ומצוה דרבנן היא כמו שהאדון מרמז לעבדו לעשות, ועושה הפעולה. ומנהג הוא כשהעבד מצד עצמו מבין ועושה הפעולה. ומנהג קשור עם קשר העצמי שיש להאדון עם העבד. ולפיכך רואים שמחה הכי גדולה דוקא בהקפות, ודוקא במנהגי ישראל כגון לבישת כיפה וכו', ומובן בזה ג"כ גודל מעלתו של מנהג, עד כדי כך ש'מנהג מבטל דין'. דדוקא במנהג מתבטא קשר העצמי דהקב"ה עם בני ישראל. ולפיכך סב"ל להרמב"ם, דאין מברכים על מנהג כלל אפי' לא על קריאת הלל בר"ח4 ובחול המועד פסח, מכיון דכל ענינו של מנהג הוא לבטא עבודת המטה מצ"ע, וא"כ איך יאמר אשר קדשנו במצוותיו וצונו, ואה"נ שהמנהגים נתגלו לנו ע"י החכמים והנביאים, ונכללו בהלאו דלא תסור, אבל הם גילו לנו באיזה אופן נעבוד הקב"ה בעצמנו.

אבל הראב"ד שסובר כמבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' הנ"ל, דהעיקר הוא הקשר עם המעלה, סובר דבאלו המנהגים כמו חביטת ערבה, דאין בהם קדושה מצ"ע, והם רק חבטה וטלטול בערבא, והעיקר בה היא קדושת המטה, אז אין מברכין. אבל באלו המנהגים שיש בהם קדושה מצד המעלה, כגון קריאת הלל ועוד, מדגישים הקדושה שישנו במנהג זה5, 6שהוא מצד הלמעלה, ומברכים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקרוא את ההלל.

1) ובמרכבת המשנה תמה על הכסף משנה, דאלמה לא תירץ הכס"מ כמו שתירצו התוס' בר"ה לג, א. ד"ה הא ר"י: דנשים אין מברכות, אבל סומא מברך. דחייב במצוות מדרבנן ויכול לברך מדרבנן שהרי הקטן מברך משום חינוך מדרבנן - ולפיכך עשה יו"ט, דיכול לברך.

ועי' בארוכה בלקו"ש חט"ז יתרו ג', הע' 65-63, דציין להתוס' דסב"ל דסומא חייב מצוות מדרבנן, וציין ג"כ לדעת חידושי הרשב"א דפטור לגמרי מכל המצוות ואפי' מדרבנן.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' בדעת הרמב"ם דהעיקר הוא עבודה בכח עצמו וכו', מובן למה נקט הכס"מ בדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א דסומא פטור לגמרי ואינו מברך, ואפילו הכי, ודוקא משום זה הי' עושה יו"ט גדול.

2) ראה לדוגמא: רמב"ם הלכות מילה פ"ג ה"ה פסק הרמב"ם: "וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי". והשיג ע"ז הראב"ד: "אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו, מפני שהוא ספק דאורייתא ועל ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן", ועי' שם בארוכה בכסף משנה העתיק תשובת הרמב"ם לחכמי לוניץ, בארוכה בנידון זה שאין מברכין על הספק.

וכן ברמב"ם הלכות סוכה פ"ו הי"ג, פסק הרמב"ם: "וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק". והשיג ע"ז הראב"ד: "רואה אני מדבריו שהנשים שהם רשות אין מברכות כלל, ואין הכל מודים לו. ואני רואה מדברי רבא (שבת כג, א) דאמר הטעם לדמאי שאין מברכין על הפרשת מעשרות משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם. הא לאו הכי מספיקא מברכין, מפני שהוא ספיקא דאורייתא - מעתה ידעינן ודאי, טומטום ואנדרוגינוס חייבין לברך". ע"כ.

וכן ברמב"ם הלכות חנוכה פ"ג ה"ה פסק הרמב"ם: "ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק, כדי שלא יזלזלו בו". והשיג ע"ז הראב"ד: "זה הטעם לאביי (שבת כג, א) אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הן, אבל ספק אחר אפילו בדרבנן מברכין" עכ"ל.

ועייג"כ רמב"ם הלכות שחיטה פי"ד ה"ד, וכן ברמב"ם הלכות מעשר פ"ט ה"ד ועוד. רואים ברור שי' הרמב"ם דעל הספק אין מברכין ושי' הראב"ד דמברכין על הספק.

ונלאו המפרשים להסביר שי' הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"ב הי"ג, שפסק הרמב"ם: "ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, חוזק וקורא ומברך לפניה ולאחריה".

ולמה יברך ברכות ק"ש - הרי הרמב"ם סב"ל, דעל הספק אין מברכין?

ומביא הכס"מ מתשובת הרשב"א ס' ש"כ, דשאני ק"ש דמעיקרא כך היתה התקנה שכל שהוא חייב לקרות, צריך הוא לקרות לכתחילה בברכותיה, אבל גבי שארי מצוות, בספיקות אין מברכין.

ודברי הרשב"א צ, ב. דאמאי לא תיקנו כך ג"כ בשאר המצוות - דיברנו על הספק.

[ונלאו מאד המפרשים להבין דעת הרשב"א, עד שהפרי חדש בהלכות ק"ש ס' ס"ז וכן הביא במרכבת המשנה הלכות מילה פ"ג ה"ו בשם מהר"י קונקו ועוד, חידשו דגבי אנדרוגינוס דיש ספק אם נתחייב בכלל, שם סב"ל הרמב"ם דאינו מברך, אבל ספק אם יצא י"ח כגון: ספק שמע קול שופר, וספק נטל לולב, וספק קרא ק"ש, סב"ל להרמב"ם דמברך. אבל רוב הפוסקים פסקו כהרשב"א וכן משמע בתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל הובא בכס"מ סוף הלכות מילה, דרק ספק גבי ק"ש מברכין, ואין מברכין על ספק דשאר המצוות יעויין מגיד משנה הלכות סוכה פ"ו הי"ג, וכן מגן אברהם סי' ס"ז סי' תקפה וסי' תרנב, וכן בשו"ע אדמו"ר הזקן בסימנים אלו, - אבל דברי הרשב"א, עדיין צריכין ביאור אמאי לא תיקנו כן בשארי מצוות?] וכן צ"ב בדברי הרשב"א, אלמה תיקנו כן בברכת ק"ש דהרי בכל התורה כולה על הספק אין מברכין וספק ברכות להקל?

וי"ל ביאור הדבר ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן בתניא קדישא פמ"ט וז"ל: "ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים שתיקנו ברכות ק"ש שתים לפניה . . דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע כמ"ש הרשב"א ושאר הפוסקים, ולמה קראו אותן ברכות ק"ש . . אלא משום שעיקר ק"ש לקיים בכל לבבך כו' בשני יצריך כו' דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה' . . ואיך יבא האדם החומרי למדה זו לכך סידרו תחילה ברכות יוצא אור, ושם נאמר ונשנה באריכות ענין וסדר המלאכים העומדים ברום עולם . . ואח"כ ברכה שניה אהבת עולם . . כלומר שהניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו . . וזה מעורר אהבתנו אליו כמים הפנים לפנים...". עכ"ל.

הרי דברכות ק"ש עוזרים להאדם לקיים מצות ק"ש בשלימותה באהבת ה', ולפיכך מובן למה לדעת הרשב"א והמ"א ואדמו"ר הזקן רק בברכות ק"ש תיקנו לקרותן תמיד לפני שקורין ק"ש אפי' על הספק, כי מבלעדן חסר בהחפצא דקריאת שמע (ובפרט לפי מה שביארנו בארוכה בגליונות הקודמים דלהרמב"ם עיקר מצות ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים, לא רק אמירת הפרשה).

ואוי"ל בזה עוד, דהרמב"ם יסכים דנשים יכולות לברך ברכות ק"ש, דרק ברכות שארי המצות 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו' אינן מברכות, כי הן עושות בכח עצמן כמבואר בפנים, אבל ברכות ק"ש דהן עוזרות להאדם (המטה) לעורר אהבתו לה', - ואהבת ה' הרי היא מהמצוות תמידיות שנשים מחוייבות בהן, גם הן יכולות לברך. ולפיכך כתב: "נשים אם עשו המצוה אין מברכות". בהלכות ציצית ולא בהלכות קריאת שמע.

3) דוגמא לדבר ממ"ש במרכבת המשנה הלכות ע"ז פ"א ה"ג, דלהרמב"ם אברהם לא הי' מצווה על קידוש השם, והי' אינו מצווה ועושה. ולהראב"ד אברהם הי' מצוה על קידושה השם, ולפיכך תמה הראב"ד "שם ועבר איך לא היו מוחין". יעו"ש.

4) ובפרט דר"ח קשור עם עבודת המטה, כמו קידוש החודש - 'אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין', וכן הוא יו"ט מיוחד לנשים דוקא, על שלא השתתפו בחטא העגל. וביו"ט כזה שמדגישין עבודת המטה סב"ל להרמב"ם דלא מברכין 'אשר קדשנו במצוותיו' על קריאת ההלל ביום זה.

5) - ועוד נאריך בשיטתו המיוחדת של הרמב"ם בקריאת הלל בסיום ספר זמנים, ובשרש הראשון דספר המצוות.

6) ועיין ג"כ בחידושי הגרי"ז הנ"ל, שמציין להגהות מיימונית פ"ג דמגילה, וכן רבינו שמחה כתב שיש לברך "דלא יהא אלא כעוסק בתורה, ואפי' במגילת רות וקינות ושיר השירים יש במס' סופרים שמברכים אקב"ו על מקרא מגילה". עכ"ל. היינו כיון שיש בהלל קדושה מלמעלה כמו בחמש מגילות, לבד המנהג (היינו הקדושה מלמטה), שפיר שייך לברך על קריאתה, אשר קדשנו במצוותיו וצונו. משא"כ להרמב"ם מדגישים רק קדושת המטה ולכן אין מברכין עליה על המנהג.