בגליון תתקט (עמ' 48 ואילך) כותב הת' ל.י.מ. וז"ל: גמ' ב"ק ע, ב: "גנב ומכר בשבת . . (משלם תשלומי ארבעה וחמשה) והתניא פטור אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו . . אמר רב פפא באומר לו זרוק גנובותיך לחצרי ותיקנו לי גנובתיך כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי כרבנן כיון דמטיא לחצר ביתו קנה, לענין שבתא לא מחייב עד דמטיא לארעא באומר לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח".

ובתוס' ד"ה 'לענין שבת': "וא"ת וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קים לי' בדרבה מיני' כדאמרינן בריש אלו נערות. (כתובות לא, א) דאמר רבי אבין זרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור עקירה צורך הנחה הוא, ונראה לר"י דהוי מצי לשינויי דעקירה צורך הנחה היא אלא לדברי המקשן שלא הי' סובר טעם זה משיב לי' דמשכחת לי' שפיר באומר לא תקנה גניבותיך עד שתנוח".

והנה הרמב"ם בהל' גנבה פ"ג ה"ה פוסק כמסקנת הגמ' כאן וז"ל: "גנב ומכר בשבת . . (ו)אם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת".

וכבר הקשו עליו, דלכאורה הרי"ז בסתירה למש"כ לפנ"ז בהלכה ב', דכתב שם: "זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו . . הרי"ז פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור היזק באין כאחד". ואם ס"ל כר' אבין דעקירה צורך הנחה היא וממילא פוטרים אותו מתשלומין דקלב"מ, א"כ ה"ה כשאמר לו זרוק גנובותיך לחצרי כו' הול"ל פטור מצד קלב"מ, כמ"ש התוס' הנ"ל, ולמה פסק שחייב דוקא במקרה שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר?

והנה ר' חיים (בספר שיעורי ר"ח הלוי) מתרץ דישנו חילוק בין איסור העברת ד"א ברה"ר (זרק חץ) למוציא מרשות לרשות (זרוק גנובתיך לחצרי). דבמעביר כל זמן ומקום מההעברה (כל אמה ואמה וכו') ה"ה עושה איסור (ואפי' כשמעבירו יותר מד' אמות - השיעור להתחייב - ה"ה עדין עושה פעולת האיסור). משא"כ במוציא מרשות לרשות האיסור הוא רק עצם השינוי וההעברה מרשות א' לרשות ב', היינו ההוצאה מרשות א' וההכנסה לרשות ב', אבל כה"ז שמעביר ברשות א' מהם לבד (או קודם ההוצאה או לפני ההכנסה) אין בזה מאיסור הוצאה, וזהו שצ"ל עקירה והנחה גם במוציא מרשות לרשות, הרי"ז בגדר תנאי - עשיית המלאכה, אבל עצם תוכן המלאכה ה"ה רק רגע ההעברה והשינוי מרשות לרשות.

ולפ"ז מתורץ הרמב"ם הנ"ל, דבקרע שיראין כשהי' עושה איסור העברת ד"א ברה"ר, להיות שהאיסור הוא בכל אמה ואמה כנ"ל, הרי בשעה שקרע השיראין הי' כבר עושה איסור יותר גדול, ופטור מצד קלב"מ. משא"כ בזרוק גנובותיך לחצרי, הרי האיסור שבת נעשה מיד כשישנו השינוי רשות כנ"ל, וזהו כשנכנס לאויר רה"י, דאויר רה"י עולה עד הרקיע, והקנין נעשה רק אח"כ, והקנין הוא מדין חצר וזהו דוקא כשיורד לתוך המחיצות. א"כ בשעת הקנין/הגניבה לא הי' שעת איסור שבת, ושפיר הול"ל חייב, עכת"ד [הגר"ח].

ודבריו לכאורה צ"ע,

א. מה שמחלק בפשטות בין מעביר למוציא, דבמעביר האיסור הוא בכל העברה והעברה משא"כ בהוצאה מרשות לרשות, האיסור הוא רק עצם השינוי רשות (ועקירה והנחה הם רק תנאי המעשה), הרי גם במעביר ד"א סברא לומר כן, וכסברת המאירי ועוד שד"א זה רשות בפ"ע וע"ד רה"י, וגם במעביר בתוך ד"א גופא הרי"ז לאו דוקא איסור וכמו שכבר הקשה עליו בספר אבן האזל, עי"ש בארוכה, וראה ברש"י בסוגיא דזרק חץ בכתובות לא, א, ד"ה 'עקירה צורך הנחה' משמע בפירוש שהפטור דקלב"מ הוא הואיל דאתיא החיוב בין עקירה והנחה ולא בגדר דד"א, ע"ש.

ב. לפי דבריו יהיו דברי ר"פ בגמ' דווקא במקרה שזרק לאויר רה"י ואח"כ נכנס לכותלי חצירו, וה"ל לאוקמי הברייתא אפי' לשיטת חכמים במקרה שזרק דרך פתח חצירו. (שהקנין ואיסור שבת באין כאחד).

ג. הרי הגמ' אומרת בפר' דבזרוק גניבותיך לחצר "לא מחייב עד דמטיא לארעא" היינו א. שהחיוב גניבה לא הו"ל כשנכנס לאויר חצירו, אלא כשהגיע לארץ, ב. שהאיסור שבת אינו כשמשנה רשות אלא כשנעשית ההנחה.

ד. ועוד, הרי פסק הרמב"ם, שכשהתנה לא תיקני כו' עד שתנוח, ה"ה פטור, דקלב"מ. א"כ מוכח דאפי' את"ל שתוכן המלאכה ה"ה השינוי, ועקירה והנחה, הם רק תנאי מעשה בהמלאכה, שקלב"מ אומרים בשעת ההנחה בפועל. א"כ איך אפ"ל שקלב"מ נמדד לפי שעת תוכן המלאכה בהשינוי מרשות לרשות. [איברא דיש חילוק בין ההעברה באמצע לבין ההנחה ועקירה בזה שהוא מעצם עשיית המלאכה ומוכרחות הנה, מ"מ בפשטות ובכללות נחלק האיסור רק לשניים א' עצם האיסור ב' פעולת האיסור, וכל שאר ההעברה שבין עקירה והנחה נכללת עם העקירה וההנחה בענין הפעולה, ואין מסתבר לחלק ביניהם בדין קלב"מ, כנ"ל]. עכ"ל הת' הנ"ל הנוגע לעניננו.

ולא זכיתי להבין את קושיותיו, על הגר"ח וכדלהלן במרוצת דברינו: א. מה שמקשה על ביאור הגר"ח בשיטת הרמב"ם משיטת שאה"ר דס"ל ביסוד מלאכת מעביר ד"א דהוא משום לתא דשינוי רשות כמלאכת הוצאה, הנה ראשית כל הרי שפיר יש לחקור ביסוד מלאכת מעביר אם יסודה משום עצם העברת ד"א או משום שינוי רשות, ושפיר י"ל דנחלקו הראשונים בזה והרמב"ם ס"ל כאופן הא' (וראה מש"כ הגראיב"ג שליט"א בגליון תתקה עמ' 17).

ועוד והוא העיקר (דהרי כנראה מלשונו, קושייתו היתה "מה שמחלק [הגר"ח] בפשטות בין מעביר למוציא..." - דלכאורה אינו פשוט כ"כ דהרי כנ"ל שיטת שאה"ר היא דהוה משום לתא דשינוי רשות) ועי' מש"כ בגליון תתקז עמ' 40 לבאר בארוכה דלב' האופנים הנ"ל בגדר מלאכת מעביר, הנה כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה, דהרי גוף המלאכה כשמה כן היא "מעביר ד' אמות ברה"ר" ובלי העברת ד"א אין שום חיוב, ולא מיבעי לאופן הא' אלא אפי' לאופן הב' הרי הפירוש הוא רק דיסוד וגדר המלאכה הוא משום לתא דשינוי רשות, דחשבינן לד"א כרשותו של אדם [רה"י] וכשמעביר ד"א נחשב כאילו מוציא מרשות לרשות, והיינו דגדר המלאכה אינו רק העברת ד"א סתם, אלא העברת ד"א נחשב כאילו מוציא מרשות לרשות, אמנם כדי שיהא נחשבת למוציא מרשות לרשות מוכרח הוא להעביר ד"א, דאז יהא נחשב בסופו כמוציא מרה"י [תוך הד"א] לרה"ר [מחוץ לד"א] וא"כ הוה כל אמה ואמה חלק מגוף המלאכה.

וזהו לכאו' כוונת הגר"ח לחלק בפשטות בין מלאכת הוצאה למעביר ד"א, דבמעביר ד"א כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה - "העברת ד"א" ולא משנה מהו יסוד המלאכה אם עצם העברת ד"א כאופן הא' או משום לתא דשינוי רשות כאופן הב', דזהו רק יסוד וטעם המלאכה, אמנם גוף המלאכה הוא העברת ד' אמות ברה"ר.

[וכשם שבנוגע להוצאה כתב הגר"ח דגדר האיסור הוא העקירה, ההוצאה וההנחה וכל מה שבינתיים אינו חלק מהמלאכה כלל, ולא חילק כלל בחקירת האחרונים הידועה במלאכת הוצאה אם העיקר הוא ההוצאה מרשות לרשות או העקוהנ"ח, דלב' האופנים הוה העקירה, ההוצאה וההנחה חלק מגוף המלאכה, כמו"כ י"ל בנוגע למעביר ד"א וכמוש"נ.]

ולכן ס"ל להרמב"ם במעביר ד"א דאם קרע שיראין בהליכתו פטור מן התשלומין דקלב"מ משא"כ בהוצאה הוצרך לומר דמיירי שהתנה בפירוש דלא יקנה עד ההנחה, דבלא"ה לא שייך לומר קלב"מ, והיינו אפי' אם נאמר דס"ל להרמב"ם בגדר מעביר כשיטת שאה"ר דיסודה משום שינוי רשות, דאינו דומה ממש להוצאה, דבמעביר ד"א בכדי שיתחייב או בסגנון אחר (לשיטת שאה"ר הנ"ל), שיהא נחשב למוציא בסופו מרה"י לרה"ר] מוכרח הוא להעביר ד"א, וא"כ כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה וכמוש"נ, משא"כ בהוצאה דבין העקירה ושינוי רשות ובין שינוי רשות לההנחה אי"ז חלק מגוף המלאכה.

אשר עפכ"ז מובן היטב מה שמחלק הגר"ח בפשטות בין מעביר ד"א דכל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה להוצאה, והיינו לב' האופנים בגדר מעביר ד"א וכמוש"נ.

ב. מה שהק' ד"ה"ל לאוקמי הברייתא אפי' לשיטת חכמים במקרה שזרק דרך פתח חצירו", הנה ראשית כל הרי הגר"ח מבאר שיטת הרמב"ם ע"פ הא דאיתא בגמרא "באומר לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח", ואין זו קושיא על הגר"ח, ועוד הרי מאי אולמי' מהאי הך תירוצה "שזרק דרך פתח חצירו" מהאי תירוצא "באומר לא תיקני לו גניבותיך עד שתנוח" (וכבאור הגר"ח), דהרי בשניהם הנקודה אחת היא שהקנין ואיסור שבת באין כאחד וקלב"מ, ועוד והוא העיקר, הרי בפשטות מסתבר יותר שגנב ומכר בשבת וזרק הגניבה לחצר הלוקח, הזריקה היתה באופן שזרק הגניבה למע' ממחיצות החצר ונח בתוך החצר, דהרי דרך פתח חצירו מסתבר יותר להושיט מיד ליד - ולכן מסתבר שפירוש דברי ר"פ "באומר לו זרוק גנובותיך לחצרי" מדובר במקרה שזרק למע' ממחיצות החצר וכנ"ל.

ג. מהא דאיתא בגמ' דבזרוק גניבותיך לחצר "לא מחייב עד דמטיא לארעא" מדובר על איסור שבת ולא על הקנין, כלל וכפשוט ["...כיון דמטיא לחצר ביתו קנה [חל גניבה], לענין שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא"] ולא זכיתי להבין כוונתו, הא ודאי דהחיוב הוא בגמר פעולת האיסור, דהיינו בשעת ההנחה ["לא מחייב עד דמטיא לארעא"] אך מ"מ פעולת האיסור הוא העקירה, שינוי רשות וההנחה וכמ"ש הגר"ח, וז"פ.

ד. קלב"מ אומרים על פעולת האיסור, שהיא העקירה שינוי הרשות וההנחה דכ"ז הוא חלק מהמלאכה, וכמוש"נ והרמב"ם קאי במקרה שזרק לחצר חבירו למע' מהמחיצות והיתנה דלא תקני עד שתנוח דשינוי הרשות נעשה מיד שנכנס לאויר הרה"י, וכשהחפץ נח חיוב גניבה ואיסור שבת באין כא', אך בלי התנאי לא שייך קלב"מ דהחיוב גניבה הוא בעת שנכנס לאויר המחיצות, ואי"ז חלק מהמלאכה. זהו תוכן דברי הגר"ח בקיצור, ולא זכיתי להבין קושייתיו, ודברי הגר"ח נכונים ומבוארים היטב.