כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"א וז"ל: "האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה. ובפירוש אמרה תורה שאינו חייב אלא על שלשה מיני בהמה טהורה וכו' אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה". ובה"ב ממשיך: "האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב משום אוכל חלב ומשום אוכל נבלה וטריפה מתוך שנוסף וכו' ולפיכך לוקה שתים".

וצ"ע ליישב לשון הכל בו (שכידוע עיקרו מיוסד על הרמב"ם) סימן קד וז"ל: "האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת ואינו חייב אלא על חלב של שלשה מיני בהמה שהן מפורסמין בתורה שור או כשב או עז, ועל חלב אלה השלשה חייב בין של שחוטה בין של נבלה וטריפה שלהן אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה וכו' והאוכל כזית מחלב בהמה טמאה ונבלה [כ"ה בכל הדפוסים שראיתי גם בדפוסים הקדומים] לוקה שתים משום אוכל נבלה ומשום אוכל חלב, עכ"ל". דבמ"ש שאיסור חלב חל על איסור בהמה טמאה (אף שכ"ה דעת לוי במעילה דף טז, א לשי' התוס') הרי סותר מ"ש בתחילת דבריו דבהמה טמאה חלבה כבשרה.

ואולי יש ליישב בדוחק דמ"ש בהמה טמאה ונבילה הכוונה לבהמה טריפה ונבילה (כל' הרמב"ם הנ"ל) וצ"ע.