עפ"י מה שביארנו שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בגדר תוספת כתובה, דלהרמב"ם הוה משום חובת ביאה וכו' ולהראב"ד הוה קשור עם גדר הנישואין. יש לבאר רמב"ם וראב"ד תמוה לקמן בהלכות אישות (פט"ז הכ"ו) פוסק הרמב"ם "האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיתי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראי' שגירש או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה. עכ"ל הרמב"ם.

ומשיג ע"ז הראב"ד באריכות גדולה "דברים הללו במות טלואות הם ואין להם טעם (ממ"נ) אם אינה מעיזה פניה וכאילו גט יוצא מתחת ידה היא מה בין עיקר לתוספת. והרי כתובתה יוצאת מתחת ידה שהכל כתוב בה . . ואני אומר שלא אמרו נאמנת לא שתנשא לכתחילה ולא לגבות כתובתה (כלל) אלא שתופסין בה קידושין או שמא שאם נשאת לא תצא. וא"ת תינשא לכתחילה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, עכ"ל הראב"ד.

ומקשה המגדל עוז על הראב"ד אתמהה אם בת אברהם אבינו היא האיך תעיז פניה והלא סימן לזרע אברהם אבינו ביישנים עיי"ש האריכות.

ועפ"י מה שביארנו לעיל הכל על מקומו יבא בשלום דלהרמב"ם אפשר לחלק בין עיקר כתובה לתוספת כתובה והיא רק מקבלת עיקר כתובה.

משא"כ להראב"ד אי אפשר לחלק כי שניהן תלויין בגדר הנישואין ואם נותנין עיקר חייבין לתת תוספת.

והנסיון לבת אברהם אבינו גדולה היא למאוד כי אם יהי' איזה סיבוך קל תגיד גרשתני ותקבל כל הכתובה. ובלשון המדרש מה יעשה השן שלא יחטא.

ולפיכך להראב"ד אינה מקבלת כתובה כלל. משא"כ להרמב"ם מקבלת עיקר כתובה אבל תוספת אינה מקבלת משום שבאופן כזה לא התחייב עצמו.