ראש ישיבת תות"ל בני ברק
ברמב"ם בפ"ד מהל' תלמוד תורה ה"ו כתב: "אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתיישב וינוח, ואין שואלים שניהם כאחד, ואין שואלין את הרב בענין אחר אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו כדי שלא יתבייש", וב"כסף משנה": "בריש שבת דאמר ליה ר' חייא לרב כי קאי רבי כו' כלומר והיית מקשה לו והוה מכסיף",
והיינו מדאיתא בשבת ג, א: א"ל ר' חייא לרב: בר פחתי, לא אמינא לך כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי דלמא לאו אדעתיה כו'.
והנה בה"ז שם כפל הרמב"ם והזכיר שוב: "אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד ולא מגבוה ולא מרחוק כו' ואין שואלין הרב אלא בענין שהם קורין בו" ותמוה מאד מה ראה לחזור ולכפול הלכה זו, ועמד על כך ה"כסף משנה" שם ותירץ: "כלומד דלעיל אמר שלא ישאל את הרב רק באותו נושא שלומדים, שאם לומדים דיני שבת אל ישאלנו בדיני יו"ט, והשתא קאמר שאפילו באותו נושא עצמו שאין שואלים אלא בענין שהם לומדים, כלומר שהם עסוקים בדיני הוצאה מרשות רשות אל ישאלנו חבית שנשברה מה תקנה יעשו בשבת אף אם הכל בדיני שבת", ועי' ב"לחם משנה" ששיבח הפירוש וכתב שהוא מדוייק בלישניה דהרמב"ם ז"ל עיי"ש.
ולכאורה הדברים מתמיהים ביותר וצע"ג: א. אם בא להוסיף ולהחמיר שאפילו באותו נושא עצמו אין לשאול את הרב בדין אחר, למה לא אמרו בהמשך אחד בה"ו, ומה טעם חילקן לב' הלכות נפרדות בהפסק של דינים אחרים. ב. באמת מנא לן שעד כדי כך לא ישאל את הרב, ולא די בכך שפירש "במסכת אחריתי" ל"ענין אחר" (עיין בב"מ כג,ב: "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת כו'" וברמב"ם פי"ד מהל' גזילה ואבידה הי"ג: "בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא כו'"), מנ"ל לחדש כל כך ולומר שגם באותו ענין עצמו לא ישאלהו?
שוב מצאתי ב"מעשה רוקח" על הרמב"ם שהביא ה"כסף משנה" והקשה: "דמנא ליה לרבינו איסור זה, דבגמרא בשבת דף ג' לא אסרו אלא ממסכתא זו למסכת אחרת כו' ואפשר דרבינו דייק לה מדקאמר אי לאו גברא רבא הוא כסיפתיה וכיון שהטעם משום כיסופא לא שנא, ומסכת דקאמר לאו דוקא כו'", וגם זה דחוק קצת, שאין דרך הרמב"ם לכתוב דינים חדשים שאינם מוכרחים בגמ', ועוד ועיקר, שאם כן היה לו לכתוב רק ההלכה הב' וממילא הוא שבענין אחר לגמרי אינו יכול לשאול.
ובשו"ע יו"ד סי' רמו בהי"ב הביא להלכה את דברי הרמב"ם בפ"ד ה"ו הנ"ל, ובהי"ג הביא את ההלכה הב' אלא שהשמיט התיבות "שאין קורין בו" - ואולי הוא משום תמיהותיו בכס"מ, ולכאורה אין לו הבנה כ"כ וצ"ע.
ולכאורה היה מקום לפרש דבה"ז מיירי בתלמיד, היינו שמצד התלמיד לא ישאל אלא בדבר שהוא עוסק בו. אבל זה אינו, שאם כן היה לו לכלול שתי ההלכות האלו יחד, כמו שעשה בריש ה"ו: "אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתיישב וינוח".
והנלע"ד ששתי הלכות נפרדות הן, ובהקדים שיש לדקדק: שבהלכה ו' כתב: "בענין שהן עסוקים בו" ואילו בהלכה ז' כתב: "בענין שהן קורין בו". ועוד, שבה"ו כתב "כדי שלא יתבייש" ובהלכה ז' לא כתב כן.
וע"כ נראה, שבה"ו קאי בהא דלא יבייש ויכסיף את הרב בכך שישאלו בדבר שאינו עסוק בו, אבל בה"ז מיירי בענין אחר לגמרי, שצריך התלמיד לנהוג דרך ארץ כלפי הרב ולא לשאלו באמצע הענין, (ואולי הוא שלא יבלבלו), והרי שאר הדינים שבאותה הלכה מורין כן, שכתב שלא ישאל מגבוה ומרחוק, ואין שואלין אלא מיראה וכו', היינו שאינו מן הכבוד לשאול את הרב כשעומד מרחוק או מגבוה, ובאותה מדה אין זו דרך ארץ לשאול את הרב תוך כדי שיעור, בשום ענין אחר שאין קורין בו.
ואין זה משום שלא יתבייש, שהרי שואל אותו בענין שעסוקים בו, אלא שלא ישאל את הרב באמצע שיעורו אלא בדבר שמשמיע עכשיו לפניהם. וזה מדוייק שבה"ו כתב "עסוקים" היינו שלא ישאלו בענין אחר שאין עסוקים בו בבית המדרש, ובה"ז דייק שהן "קורין בו" היינו בעת שמלמד, וזהו שהמשיך: "ואין שואלין אלא מיראה כו'" שכל אלו הן הלכות בהנהגת התלמיד כלפי הרב.
ואולי אפשר להעמיסו גם בדברי הכס"מ ז"ל, שגם לפי משנ"ת הרי יש לשאול, לאיזה צורך השמיענו הרמב"ם הלכה זו, והרי בלאו הכי כתב לפני זה שלא ישאל את הרב כדי שלא יביישו, וע"ז כתב שיש הבדל, שההלכה של "כדי שלא יתבייש" מיירי בענין אחר לגמרי, אבל ההלכה הזו של הנהגת כבוד ויראה לרב היא גם באותו ענין שעסוקים בו בביהמ"ד, אבל אין קורין בו כעת.
תות"ל - 770
כ' הרמב"ם במנין מצות ל"ת מצוה פו "שלא להוציא בדי הארון שנאמר לא יסורו ממנו" מצוה פז "שלא יזח החשן מעל האפוד שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד" ומצוה פח "שלא יקרע המעיל שנאמר כפי תחרא יהי' לו לא יקרע".
ויש לעיין בל' הרמב"ם מדוע לגבי הארון הל"ת הוא על הגברא "שלא להוציא" ובחשן ומעיל הל"ת הוא על החפצא "שלא יזח החשן" ו"שלא יקרע המעיל".
לבאר זה נראה להקדים דהנה בשרש החמישי לספר המצות כ' הרמב"ם "שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפ"ע פעמים יבא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשב בם שהם מכלל מה שימנה ביחוד. וזה כאמרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ולא תחטיא הארץ, אמרו ולא תחטיא את הארץ טעם לאסור מה שקדם כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה הפסד בארץ, וכאמרו אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ" וכו'.
והקשה הרמב"ן על אתר מדברי הגמ' (יומא עב) "אמר רחבא אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא הכי קאמר רחמנא נעביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע מי כתיב שלא יקרע. אמר ר' אלעזר המזיח החשן מעל האפוד והמסיר בדי הארון לוקה שנאמר לא יזח ולא יסורו מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא כי קאמר רחמנא חזקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יזח ולא יסורו (קשרם יפה ועל הטבעות והבדים אמר שיתנם בטבעות בדוחק - פירש"י) מי כתיב שלא יזוח ושלא יסורו".
ונראה לכאו' מוכח מדברי הגמ' שכיון שלא כתוב בל' טעם, זהו לאו בפ"ע, וא"כ צ"ב דברי הרמב"ם שכאשר כתוב בוא"ו המוסיף אי"ז איסור בפ"ע.
וכן פסק הרמב"ם שג' איסורים אלו נמנים בל"ת ולוקין עליהם.
ותי' במרגניתא טבא שדעת הרמב"ם היא שכאשר כתוב וא"ו ה"ז ל' טעם וכאשר נאמר ולא תחטיא את הארץ ה"ז כאילו נאמר "שלא תחטיא את הארץ". ועפ"ז מובן שכיון ש"לא יסורו" ו"לא יקרע" כתוב בלא וא"ו המוסיף הר"ז לאו בפ"ע. וזוהי כוונת הגמ' "מי כתיב שלא יקרע" שהרי כתוב "לא יקרע" שמשמע איסור בפ"ע.
ועפ"ז מבואר ג"כ שאלת הגמ' לגבי "ולא יזח החשן מעל האפוד" ששם כתוב וא"ו המוסיף (וא"כ מהי שאלת הגמ' מי כתיב "שלא יזח" הרי כתוב "ולא יזח" שזהו אותה משמעות) ששאלת הגמ' היא שהרי כתוב קודם בפסוק זה "להיות על חשב האפוד" כטעם לראשית הפ' "וירכסו את החשן וגו' בפתיל תכלת" וא"כ מהי ההוספה "ולא יזח" - ע"כ שאי"ז נתינת טעם אלא איסור בפ"ע.
ועפ"ז נראה לבאר ל' הרמב"ם במנין המצות, דהא דכתב "שלא יזח החשן מעל האפוד" שהאיסור היא על החפצא היא כי כן היא משמעות הכ' מל' טעם שהרי וא"ו המוסיף היא טעם אלא שסוכ"ס כיון שהטעם נכתב ב' פעמים - ע"כ לאיסור קאתי.
ובנוגע למעיל שכ' ג"כ האיסור על החפצא שלא יקרע יבואר ע"פ שיחת כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חט"ז שיחה א לפר' תצוה בביאור ל' הכתוב "לא יקרע" ולא "לא יקרע" בבנין נפעל שהאיסור היא לא (רק) על האדם הקורע אלא (בעיקר) שהמעיל לא יקרע, ועפ"ז מובן טעם הרמב"ם שכ' "שלא יקרע המעיל". משא"כ בארון שזהו בלא וא"ו המוסיף ולא בנין נפעל כ' האיסור שלא להוציא בדי הארון.
עוד יש לבאר זה בפשטות יותר ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר בשיחה הנ"ל (בשוה"ג להערה 18) "דבפקודי נאמר "ולא יזח" ו"לא יקרע" בדרך סיפור משא"כ אצל הבאת הבדים בטבעות בפ' ויקהל לא נאמר "לא יסורו"". שכאשר כ' איסור זה גם בל' הסיפור משמע שכאשר עשו את החשן והמעיל יש למנוע מציאות של "יזח" או "יקרע" משא"כ כשאין זה בא כסיפור דברים משמע שזהו איסור על הגברא וכל' הרמב"ם "שלא להוציא בדי הארון". וק"ל.
ולפי ביאורנו נראה דניתן לבאר דברי הרמב"ם בהלכותיו לגבי איסור קריעת המעיל ושאר בגדי כהונה, וז"ל (הל' כלי המקדש פ"ט ה"ג) "והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורעם דרך השחתה לוקה".
ומו"מ רב במפרשי הרמב"ם האם "הקורען דרך השחתה" דוקא - הוא רק בשאר בגדי כהונה או רק במעיל ובמל"מ על אתר מביא מבעל הקרבן מנחה שבמעיל לוקה אפי' שלא בדרך השחתה.
ובאחרונים דנים בארוכה בזה שלומדים ממעיל שהקורע בגדי כהונה בדרך השחתה לוקה, משא"כ במעיל הקורע בכל אופן לוקה.
וע"פ הנ"ל משיחת כ"ק אדמו"ר שבמעיל עיקר האיסור הוא בהחפצה - בהתוצאה - שהמעיל לא יקרע לכן אין נפק"מ אם זה בדרך השחתה אם לאו. משא"כ בשאר בגדי כהונה - אע"פ שנלמד ממעיל - האיסור בהם הוא על הגברא. והראי' לכן מזה שכתוב האיסור לא בכל בגדי כהונה אלא במעיל בלבד - ע"כ שבמעיל יש תוקף מיוחד האיסור "לא יקרע".
ואע"פ שבאפוד כ' הרמב"ם (שם ה"י) "וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה" - אע"פ שכנ"ל גם שם ישנה הדגשה על התוצאה - אינו קשה כי במעיל עצם האיסור הוא על התוצאה, משא"כ כאן האיסור הוא בעשי'ה אלא שהוא"ו המוסיף מוסיף בו ענין שהיא טעם. ואין להאריך עוד.
Download PDF