א) בענין גזירה דרבה "שמא יעבירנו" הנה כ' הרמב"ם לענין שופר "גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ד'אמות ברה"ר" (הל' שופר פ"ב ה"ו) ולענין לולב "גזירה שמא יוליכנו בידו ד' אמות ברה"ר כמו שגזרו בשופר" (הל' לולב פ"ז הי"ג) ולענין מגילה "גזירה שמא יטול אותה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה ויעבירנו ד' אמות ברה"ר" (הל' מגילה פ"א הי"ג).

וכבר העירו בד' הרמב"ם שמשנה לשון הגמרא בכ"מ שהחשש הוא "שמא ילך אצל הבקי ללמוד" ואכ"מ.

אבל להעיר - עכ"פ לענין לולב - י"ל בדא"פ שהרמב"ם משמיט דברי הגמ' ש"ילך אצל הבקי ללמוד" דרק כתב "גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר", כי לשיטתו הבקי מוציא את המעביר ידי חובת המצוה. ובלולב דהוי מצוה שבגופו, בזה אינו יכול להוציאו, וכידועים דברי התוס' רי"ד בקידושין רפ"ב והאריך בזה הקצוה"ח ס' קפ"ב.

אבל בכ"ז כתב שגזרו גם בלולב "שמא יעבירנו". ולהנ"ל צ"ב למה ולהיכן יעבירנו? ובפשטות י"ל שיעביר לולבו שלו לביהכנ"ס לקיים המצוה [ולא כמו שופר ומגילה שסומכים על של ציבור]. וביותר עפ"י מה שכ' הרמב"ם עצמו (הל' לולב פ"ז הכ"ד) "כך הי' המנהג בירושלים יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לביהכנ"ס והוא בידו, ומתפלל והוא בידו, ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו". והיות שכך הי' המנהג לילך עם הלולב לכל מקום ממילא חששו שישכח שהיום שבת "ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר" סתם מבלי פירוט להיכן יוליכנו.

ב) בהא ד"במקדש היו תוקעין" יש מחלוקת הראשונים. לרש"י היינו דווקא ביהמ"ק. ולהרמב"ם בפי' המשניות וכן בהל' שופר מקדש הפי' כל ירושלים. וצ"ב הרי הטעם שבמקדש תוקעין כ' רש"י בריש פ"ד במס' ר"ה משום "דאין שבות במקדש" ודין זה שייך רק בביהמ"ק עצמו דכהנים זריזים הן, ולא לכל ירושלים. וצ"ב.

ולהוסיף שבחסידות מבואר שאין תוקעין היות וההמשכות הנמשכים ע"י תק"ש נמשכים בשבת מצ"ע. אבל יש עוד המשכה פנימיות יותר שזזה ממשיכים גם בביהמ"ק ע"י תק"ש. וצ"ב מדוע רק בביהמ"ק ולא בכ"מ?

והעירני הרב יהושע שיח' מונדשיין מספר המאמרים תרס"ו עמ' תקמ"ו "נשמות ישראל נחלקים לג' מדריגות כהנים לוים וישראלים, ובזמן בהמ"ק היו כהנים בעבודתם וישראל במעמדות כולם אחודים וקשורים יחד באגודה אחת. משא"כ בזמן שאין ביהמ"ק קיים, בנוהי דאברהם בגלותא דאדום ובנוהי דיצחק בגלותא דישמעל כו'. וכתיב מפוזר ומפורד כו'. ולכן בביהמ"ק שהיו בבחי' אגודה נמשך גם בחי' הפנימיות ע"י השופר, אבל עכשיו א"א להמשיך בחי' הפנימיות כי אם בחי' החיצוניות וזה נמשך בלאו הכי". מבואר בזה דהחי' הוא בין מקום שיש בו אחדות למקום ההיפך וכו'.

ג) ידועים דברי רעק"א בדו"ח שאף שגזרו לא לתקוע בכ"ז אם תקעו מקיים המצוה אף שעובר על שבות דרבנן. (וראה ג"כ בשיחת ביקור הרבנים הראשיים כ"ז אדר תשמ"ו שהוזכר על א' מרבני ירושלים שיצא נגד חידוש התקיעות בזה"ז בירושלים. ובכ"ז אמר שאם יתקעו ילך בחשאי להקשיב).

והקשו כו"כ מתוס' בסוכה דף ג' שמבואר דהיושב בסוכה שרוב שולחנו בתוך הבית לא יצא י"ח סוכה אף מדאורייתא. ומ"ש, והוא א' מהקושיות בקבא דקשייתא לבעל החלקת יואב, ועוד.

ואולי יש לחלק בפשטות דבסוכה רבנן גילו וגזרו שסוכה כזו לא שמי' סוכה היינו שפסלו את החפצא של הסוכה בשביל קיום מצות סוכה. ממילא אין זה ראוי גם מדאורייתא. אבל בשופר לא פסלו השופר, רק גזרו על האדם שלא יתקע משום גזירה וכו'. ולכן מובן שכשתקע אף שעבר על שבות וכו', הרי קיים המצוה, כי השופר והקולות בעצמם הם כשרים לתקיעה. ופשוט.