בגליון דש"פ בראשית - עשרים שנה - גליון ג [תשפב] העיר הרה"ח ר' מרדכי פרקש בענין העדר מצות תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת והביא שבביהמ"ק תקעו בשבת, והביא שע"פ חסידות ישנו המשכה פנימית שהמשיכו בביהמ"ק ע"י תקיעת שופר (שא"א להמשיך במדינה) והקשה: מדוע רק בביהמ"ק ולא בכ"מ? והביא ביאור מסה"מ תרס"ו, והנקודה היא שהחילוק הוא במקום שיש בו אחדות למקום ההיפך וכו' עיי"ש.

והנה עניין זה מבואר בארוכה בשיחת ש"פ נצו"י כג אלול תשמ"ט (סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 703) ומביא שם כ"ק אדמו"ר (בהערה 10) מלקו"ת דרושי ר"ה ש"אי אפשר להמשיך מבח' התענוג היותר עליון, (מצד ירידת הדור בזמן בית שני ש"לכן גזרו בו חכמים כמה גזירות וסייגים . . משא"כ בזמן בית ראשון שהיו ישראל במדריגה נעלית יותר ויוכלו להמשיך בחי' התענוג היותר עליון גם במדינה")" עכלה"ק.

וביאור זה בא בהמשך דבריו הק' "שבמקדש יכולים להמשיך תענוג נעלה יותר מהתענוג שנמשך ע"י שבת" ומביא שם בהערה 9 שלא רק במקדש אלא: "בכל מקום שיש בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך כו" (ר"ה רפ"ד רמב"ם הל' שופר פ"ב ה"ט) ולהעיר מהידוע שבבית דינו של הרי"ף תקעו ביו"ט של ר"ה שחל בשבת (ר"ן וריטב"א ועוד - ר"ה שם מגיד משנה שם)". עכלה"ק בהע' 9.

ואולי אפשר לשלב הביאור ד"אחדות" עם מקום שיש בו בית דין קבוע ועיי"ש בהמשך השיחה הביאור "הביטול שלמעלה מגדר של מציאות כלל" ולכאו' זה ג"כ ענין האחדות וכהביאור בתניא פל"ב. ולכאו' יש להאריך בזה, ובאתי רק להעיר.

בהגליון דש"פ בראשית הקשה ידידי הר"מ שי' פרקש על שיטת הרמב"ם בהא דמקדש היו תוקעין גם בשבת - דקאי על כל ירושלים - דהרי הטעם שבמקדש היו תוקעין כתב רש"י שם בהסוגיא דרפ"ד בר"ה משום "דאין שבות במקדש" וא"כ זה שייך רק בביהמ"ק עצמו דכהנים זריזין הן ולא לכל ירושלים? והניח בצ"ע.

ולפלא התמיהה בזה שהרי הרמב"ם בהל' שופר פ"ב ה"ח ביאר היטב שיטתו בזה "כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בי"ד אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית דין הגדול יושב בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין".

ובהלכה ט' מבאר "ולמה תוקעין בפני בי"ד מפני שבי"ד זריזין הן ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים, בי"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם" הרי מבואר דמה שהיו תוקעין בירושלים בשבת אינו משום הטעם שהזכיר רש"י דאין שבות במקדש, אלא דמשום אימת בי"ד לא גזרו שמא יעבירנו.

ולהוסיף דגם לרש"י מוכרחים לומר שתקעו לא רק במקדש דהרי בדף כט, ב איתא בהמשנה דיו"ט של ר"ה כו' "ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה, שכל עיר שהיתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין" וכו', וברש"י שם (בד"ה ועוד זאת היתה) "בעודה בבנינה יתירה בתקיעות שבת על יבנה", הרי דגם לרש"י בזמן שביהמ"ק היה בנוי תקעו בירושלים, ויתירה מזו - אפילו בערים הסמוכות לה.

וכבר עמדו המפרשים על הסתירה ברש"י, שפירש לעיל במשנה זו עצמה בד"ה 'אבל לא במדינה' "לא בירושלים ולא בגבולים", וביארו (ראה במהרש"א על תוד"ה "אבל לא במדינה" ועוד אחרונים) דשתי תקופות היו לפני החורבן גופא, דכשישבו הסנהדרין בלשכת הגזית תקעו רק במקדש, ולאחר שגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים כמבואר לקמן (בדף ל"א ע"א), אז תקעו בירושלים ואפילו בערים הסמוכות לה, ועד"ז כתב הריטב"א שם.

וראה ב'תרועת מלך' סימן ס"ט שביאר בזה דמה שבירושלים היו תוקעין ומה שבמקדש היו תוקעין לרש"י הם ב' גדרים: במקדש היו תוקעים משום דאין שבות במקדש, ואז לא היו צריכים להטעם דמקום בי"ד, וכל זמן שישבו הסנהדרין במקדש לא הועילו הסנהדרין, דבמקדש בלאו הכי היו תוקעין, וכשגלתה הסנהדרין וישבה בירושלים שוב הועיל הסנהדרין של ירושלים לענין שיתקעו בירושלים - שהוא מקום בי"ד הגדול, ומשום מעלת ירושלים ובי"ד הגדול תקנו שכל הרואה יתקע וכו' משא"כ יבנה וכו' ע"ש.

וגם לפי פי' הטו"א וה'יום תרועה' שחילקו בדעת רש"י באופן אחר, דכשהיו תוקעין במקדש לא היו תוקעין בירושלים אלא בעיירות הסמוכות לירושלים, משום דאנשי ירושלים עצמה יכלו לבוא למקדש לשמוע התקיעות, אבל את אנשי העיירות הסמוכות לא הטריחו לבוא, (ועיין היטב בדברי ה'יום תרועה' מ"ש בזה) ובכל אופן נמצא דגם לרש"י לא תקעו רק במקדש ממש.

ולהעיר דבמקדש גופא צריך ביאור במה שכתב רש"י דהוא משום ד"אין שבות במקדש" - דלכאורה התקיעה אינה כלל מצרכי המקדש וקדשיו, ואז ליתא להכלל דאין שבות במקדש, וכמו שמוכיח הטו"א מהא דלא נטלו לולב במקדש בשבת (חוץ אם חל ביום הראשון) וכן בערבה, והוא משום גזירה דרבה, וע"כ דמה שאינו צורך מקדש וקדשיו, אע"פ שאינו נוהג אלא במקדש כגון ערבה ולולב בשאר ימי החג - אינו דוחה את השבות, וכ"ש תק"ש שאין מצוותו מיוחד למקדש דווקא שאינו דוחה שבות - ולכן רוצה לחדש שם טעם אחר - ע"ש, וכבר נאמרו בזה כמה תי' באחרונים (וראה ב'מרומי שדה' ועוד) ואכ"מ.

ועכ"פ נתבאר דודאי אין כל תמיהה - מצד זה - על שיטת הרמב"ם, שפירש דבמקדש קאי על כל ירושלים וכנ"ל.

ועפ"ז יש ליישב עניין תמוה לכאו' בדא"ח בעניין ר"ה שחל להיות בשבת וכדלקמן:

דהנה בד"ה "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת" דליל ערב ראש השנה תשמ"ט (נדפס בספר המאמרים - מלוקט ח"ג, וכן הוא בעוד כו"כ מאמרים ראה לקמן) מבואר "דזה שבר"ה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות, וכיוון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג, לכן, בר"ה שחל להיות בשבת המצוה דתק"ש אינה בתוקף כ"כ (עם כל השטורעם) כמו בר"ה שחל בימות השבוע, ולכן היא נדחית מפני החשש ד"שמא יעבירנו ד"א ברה"ר".

וממשיך שם "וזה שבמקדש היו תוקעין גם בר"ה שחל בשבת, הוא כי בתענוג כמה וכמה מדריגות, ודרגת התענוג שהמשיכו ע"י תק"ש במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג בשבת".

ולכאורה צ"ב דלפי איך שנתבארו הדברים במאמר דידן וכ"ה גם בד"ה יו"ט של ר"ה דתשמ"ג (נדפס בסה"מ מלוקט ח"א) - דבשבת אין צריך כ"כ לתק"ש, דההדגשה בזה היא כמו שמבאר רבינו בד"ה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" תשכ"ח (נדפס בסה"מ מלוקט ח"ו) בהערה 13 "דעפ"ז מובן זה שגם בר"ה שחל בשבת ישנה המצווה דתק"ש, אלא שאינה בתוקף כ"כ כבר"ה שכל בימי השבוע (לפי שבשבת אין צריך כ"כ לתק"ש) ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר", וא"כ מה צריך עוד ביאור ע"ז שבמקדש היו תוקעין? הרי במקדש אין החשש דשמא יעבירנו מצד דאין שבות במקדש (וכנ"ל מרש"י בר"ה שם) והיות שהמצוה דתק"ש ישנה גם בר"ה שחל בשבת כנ"ל, אלא שאינה בתוקף כ"כ, לכן אפשר לדחותה במקום החשש, אבל במקדש שאין חשש, הרי מובן ופשוט שצריך לתקוע גם בר"ה שחל בשבת, ומה צריך לכל הביאור דבביהמ"ק המשיכו דרגא נעלית בתענוג שלא נמשכת מצד השבת עצמה?

ואמנם במאמרים ושיחות וכו' שליתא להדגשה זו דאינו נצרך כ"כ (ולדוגמא בלקו"ת בדרושי ר"ה נז, רע"ב וכמו שמציין שם בהערה הנ"ל) אלא מבואר בפשטות דבשבת אינו נצרך לשופר, מובן שזה מעורר שאלה - למה בביהמ"ק תקעו? אבל במקומות שנזכרו לעיל שנתבאר דאינו נצרך כ"כ (והמקור לזה הוא באוה"ת כנסמן שם במ"מ) לכאו' צריך ביאור?

אך לפי משנת"ל א"ש, משום דאין זה פשוט כ"כ שבמקדש אין מקום לגזירת שמא יעבירנו, דהרי מצינו גם במקדש - לגבי לולב וערבה - שחכמים גזרו גם במקדש שמא יעבירנו (וכנ"ל מהטורי אבן) ואנו צריכים להגיע לכל מיני ביאורים במפרשים למה בכ"ז לא גזרו במקדש. ועד שהטו"א בעצמו מפרש "דלא רצו חכמים לבטל תק"ש לגמרי בר"ה שחל בשבת משום שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים, דמה"ט הקילו לתקוע משחרב ביהמ"ק בכ"מ שיש בו בי"ד וכו', ומש"ה הניחו רווחא לשופר במקדש שהוא מקום מסויים וכו'" ע"ש בדבריו.

וממילא ע"ז מתאים מאוד הביאור הפנימי ע"פ חסידות, דזה שבמקדש היו תוקעין ולא גזרו שמא יעבירנו כמו בגבולין, הוא משום דבמקדש היתה המשכה נעלית יותר, שלולא התק"ש בפועל לא היתה נמשכת כלל מצד השבת עצמה ודלא כבגבולים שמצוה אינה בתוקף כ"כ, ולכן גזרו שמא יעבירנו וכנ"ל. וע"פ משנ"ת בלקו"ש ח"ז שיחה ב' לחג הפסח - בהא דבפסח שחל בשבת לא גזרו שמא יעבירנו ע"ש היטב - יומתק במאד כהנ"ל ודו"ק.

ב. עוד הקשה שם הרב הנ"ל על מה שנתבאר בחסידות דבר"ה יש המשכה נעלית יותר שאפשר להמשיכה רק בביהמ"ק ע"י תק"ש ותמה מדוע רק בביהמ"ק ולא בכל מקום?

ומביא שהר"י שי' מונדשיין העיר ע"ז מהמשך תרס"ו דבביהמ"ק היו בבחי' אגודה ע"י הכהנים בעבודתם וישראל במעמדם וכו' ולכן הי' אפשר להמשיך גם בחי' הפנימיות משא"כ בזה"ג א"א וכו' ורוצה לבאר עפ"ז דהחי' הוא בין מקום שיש בו אחדות שזה מקדש, משא"כ מחוץ למקדש.

ולא ידעתי למה הביאו ממרחק לחמם, ונזקקו להדיוק בתרס"ו, בזמן שהטעם ע"ז מפורש בהדרושים די"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הן בלקו"ת, והן באוה"ת, והן במאמרי כ"ק רבינו, דעל מקום המקדש נאמר "וזה שער השמים", "ופסוק זה נאמר על ביהמ"ק בפרט שנק' שער השמים פי' כמו השער שהוא מקום פתוח לכניסה ויציאה ובו עצמו היה יכול ללהיות גילוי בחי' בינה דאצילות וכו' ולכן היו תוקעין בו גם בשבת אבל להמשיך גילוי בחי' בינה בכל הגבולין מביהמ"ק זה לא היה יכולת כ"כ בבית שני כמו בבית ראשון שעיקר יסודתו ושורשו היה בבחינת בינה דהיינו להמשיך בחי' בינה בכל הגבולין, אבל בית שני לא היה יכולת להמשיך בינה אלא לגבי עצמו שהוא שער השמים ולא בכל הגבולין" (לקו"ת ר"ה נז, ג-ד) וכ"ה גם בסיום ההמשך דר"ה תרס"ה לכ"ק אדמו"ר נ"ע עיי"ש.

ואדרבה, מהביאור בתרס"ו לא משמע אלא החי' בין זמן המקדש לזה"ג ולא כ"כ בין מקום המקדש לגבולין, דהרי עניין האגודה היה לפעול האחדות בין כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ע"י שחלק מהכהנים והלויים והישראלים עשו עבודתם בביהמ"ק עי"ז נפעל שהיו "כולם אחודים וקשורים יחד באגודה אחת משא"כ בזמן שאין ביה"ק קיים" וכו' וכמו שהעתיק בהערתו הנ"ל וק"ל.

ומידי דברי בזה ראיתי להעיר במה שנתקשיתי מאד במאמר כ"ק אדמו"ר הצ"צ ד"ה להבין הטעם כשחל ר"ה בשבת מבטלין תקיעת שופר כו' (נדפס באוה"ת כרך ה' עמ' ב'קט וע"ז מיוסד המאמר דיו"ט של ר"ה דתשמ"ג הנ"ל) שכולל שם שופר ולולב בחדא מחתא ומבאר דשבת הוא למעלה ממצות שופר ולולב וכו' (ע"ש בפרטיות) "ולזאת כשחל בשבת מבטלים תקיעת שופר ולולב כי שרגא בטיהרא וכו' אך כ"ז במצוות שופר ולולב שלנו, אבל יש עוד בחי' שופר ולולב שהוא למעלה הרבה גם מבחי' שבת, אך בגבולים אין ביכולת להשיגם ולקיימם בכלל שהם למעלה מאוד רק במקדש שנאמר בו 'זה שער השמים' והיו יודעים לקיים את שופר ולולב ואתרוג שלמעלה שהוא למעלה אף מבחי' שבת ולכן היו מקיימים אותו אף בשבת".

ולא זכיתי להבין איך אפשר לכוללם בחד מחתא, דהרי בלולב לא היה שום חילוק בין מקום המקדש לגבולין, (וכמבואר במס' סוכה בפרטיות וברמב"ם הל' לולב פ"ז ע"ש) דביום הראשון בזמן שביהמ"ק היה קיים היו נוטלין אף בגבולין, - חוץ מהמקומות הרחוקים ביותר שלא הגיעו לשם שלוחי בי"ד עד לט"ו תשרי וכמבואר ברמב"ם שם הט"ז - ובשאר הימים הרי לא נטלו כלל חוץ למקדש גם בחול, ובמקדש גופא הלולב לא היה דוחה שבת בשאר הימים, ומשחרב ביהמ"ק אז תיקנו שיטלו כל שבעה גם בגבולין, וג"כ היו כל המקומות שוים בזה שאינו דוחה שבת, וא"כ החילוק הוא בין זמן המקדש לזה"ג, ולא בין מקום המקדש לגבולין.

ובפרט שגם בחסידות הובא החי' הנ"ל בין שופר ללולב, ונת' דהטעם ע"ז הוא משום שבלולב ההמשכה היא מדרגא שלמטה הרבה משופר, ולכן היה ביכולת להמשיך זה גם בגבולין בזמן ביהמ"ק, וכמבואר בלקו"ת שם. וצ"ע.