הנה ברמב"ם בהל' שופר פ"א ה"א פסק דמצות שופר בר"ה היא השמיעה, ובהל' שמיטה ויובל פ"י ה"י פסק דמצות שופר ביובל היא התקיעה.

וכבר האריכו המפרשים לבאר החילוק בין מצות שופר ביובל ור"ה, ראה בשו"ת רדב"ז סי' אלף ת"ל ובתשובת ר"א מזרחי סי' מא ובתשובת מהר"ם אלשקר סי' ח ועוד כמצויין ברמב"ם פרנקל שם.

ותוכן הביאור הוא דגדר מצות שופר בר"ה היא השמיעה כדי שיעורר לבו לתשובה כמו שכתב הרמב"ם שם, משא"כ ביובל גדר המצוה היא ההכרזה שישמעו העם להוציא עבדיהם. ולכן חיובו היא התקיעה וההכרזה, וכמבואר ברמב"ם בספר המצוות מצוה קלו.

ואע"פ שגם ביובל הכוונה בההכרזה היא שישמעו האדונים כדי לשחרר עבדיהם, מ"מ המצוה המוטלת על כל אחד אינה שהוא ישמע הכרוז אלא שיכריז ע"י תקיעת השופר, ויכול הוא לשמוע מאחר וכמו שמבאר במהר"ם אלשקר שם.

והנה עפי"ז מבואר גם הא דפסק הרמב"ם שם בהל' שמיטה ויובל פ"י הי"א "וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין".

ובלח"מ הל' שופר שם כתב דלאו דוקא דכל אחד יש לו חיוב לתקוע ויכול לצאת בתקיעתו של חבירו כמו בשופר בר"ה [ועד"ז במקרא מגילה שמצותה היא הקריאה ואעפ"כ יוצא בקריאת חבירו מדין שומע כעונה],

אלא דכוונת הרמב"ם היא רק שאי"ז מצוה על בי"ד כמו קדוש החודש אלא דהחיוב מוטל על כל יחיד אבל אין חיוב לכל אחד לתקוע.

אמנם מפשטות לשון הרמב"ם "וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין" משמע דיש חיוב על כל יחיד, וכן מבואר בתשובת הרמב"ם.

ויש לבאר הטעם כיון דענינו של המצוה היא ההכרזה דהגיע שנת היובל ולכן יש על כל אחד החיוב להכריז וזה מוסיף בההכרזה,

ואינו דומה למקרא מגילה שהמצוה היא הקריאה כדי לפרסם הנס ויש הטעם דברוב עם הדרת מלך דעי"ז מתפרסם יותר הנס, אבל הכא - צריך כל יחיד ויחיד לתקוע כדי להכריז.

וי"ל עד"ז בהיותנו בשנת היובל לנשיאות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ומצווים ועומדים אנו מפי רבינו להכריז ש"ישמעו העם" ש'הגיע זמן גאולתכם' ו'הנה הנה משיח בא', הרי עתה בשנת היובל מודגש עוד יותר החיוב על כל יחיד ויחיד להכריז ולפרסם זאת.

ברמב"ם הלכות נחלות פ"ב הלכה ב: בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שניים, שנאמר: והי' ביום הנחילו את בניו וגו' - כי את הבכור בן השנואה יכיר.

וברמב"ם לעם הערה ה: וכיצד אפשר שהבכור נולד אחר מיתת האב ויהיו אחים שנולדו אחריו. פירש רשב"ם שם כגון שאמו ילדה תאומים, והאב מת בין שתי הלידות. או שהיו למוריש שתי נשים. עכ"ל.

וכנראה שנפלה כאן טעות, שהמילים "והאב מת בין שתי לידות" אין לזה הבנה.

וברשב"ם שם קמב, ב כתב: בכור הנולד אחר מיתת האב. כגון ילדה תאומים. או היו ליעקב נשים הרבה ונולד ראובן אחר מיתתו מלאה ויוסף מרחל, עכ"ל ועיי"ש. וק"ל.

ברמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ה הלכה ז: "ויהיה ביתו - של הכהן-גדול - בירושלים ואינו זז משם".

והנה דין זה אפשר לפרשו בשני אופנים:

א) זהו דין כללי עצמי* הקשור בדרגתו ואישיותו של הכהן גדול (ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים), המחייב אותו לדור בירושלים.

ב) זהו דין פרטי צדדי הנובע מחיובים שונים תפקידים וכיו"ב המוטלים על הכהן גדול המחייבים את מגוריו בירושלים.

והנפק"מ בין שני האופנים:

אם זהו דין כללי עצמי הרי האיסור הוא תמידי, חל עליו משך כל המעל"ע.

מאידך, אם זהו דין פרטי צדדי, הרי אם פרטים אלו אינם בסתירה ליציאתו של הכהן גדול באופן זמני (לשעות), הרי מותר לו בזמנים מסויימים לצאת מירושלים.

ובהשקפה ראשונה י"ל שחקירה זו תלויה בהמקורות לפס"ד הרמב"ם - דהנה בספר מראי מקומות (מילואים, קה"ת תשנ"ג) צויינו:

"ראה תורת כהנים צו ו, יג (דכהן גדול מביא מנחה בכל יום) וראה ספרי ראה טז, ז (דקרבן מנחה טעון לינה). ועיין סנהדרין יח, א (במשנה): עד פתח שער העיר".

שני המ"מ הראשונים תלויים בהקרבת מנחה (דין פרטי) ואילו המ"מ לסנהדרין מדגיש שזהו ענין עצמי.

ברם, באמת מצינו שקו"ט ושיטות שונות באחרונים בזה. ומהם:

א] מצד הבאת קרבן - מנחת חביתין בכל יום - הטעונה לינה (מנחת חינוך מצוה קלו. שו"ת אבני חפץ סימן סט) [וכנ"ל מתוך הספרי].

ב] מצד איסור היציאה להלוויית המת עד פתח שער העיר (ר"י ענגיל - גליוני הש"ס לר"ה ה, א).

ג] מצד הציווי "ומן המקדש לא יצא" שלדעת הרמב"ם גם ירושלים בכלל מקדש (ס' הדר המקדש - צוטט ברמב"ם לעם הע' לד).

ד] מצד "ונשא - הציץ - על מצחו תמיד" ובמדינה אסור לו ללכת לבוש בציץ וממילא אינו יכול לצאת מירושלים (כלי חמדה סוף פרשת תצוה).

ה] מצד הציווי שנאמר למרע"ה בשמשו ככה"ג בז' ימי המילואים שלא יצא מהמקדש (משך חכמה ס"פ תצוה).

והנה למרבית הדיעות הנ"ל (מלבד דיעה הא' - המנ"ח וכו') הוי, לכאורה דין עצמי [ועכצ"ל שגם לשיטות שזה תלוי בעניינים מסויימים בציץ וכיו"ב הרי אותם דינים עצמם נובעים מדרגתו וקדושתו של הכהן גדול],

וכן מפורש בקרית ספר: "ויהי' דר בירושלים כדי שיהי' לעולם בביהמ"ק דכתיב ומן המקדש לא יצא".

וכבר הערו מקורו בשמות רבה לז, ג: "משל לאוהבו שמלך שחיבבו .. שלא יהא זז מפלטין ואכל מותריו של מלך. כן אהרן .. ועשאו הקב"ה כהן גדול וא"ל "ומן המקדש לא יצא" ואכל מותריו של הקב"ה".

והנה ב'ערוך השולחן העתיד' דיני קדשים (עוד דינים בכה"ג) סכ"ד ס"ק יב כתב:

"וז"ש הרמב"ם שישב במקדש כל היום לא מצינו זה בגמרא, ורק בשבעה ימים שקודם יוה"כ ישב שם יום ולילה וכן היו אהרן ובניו במילואים, אבל כל ימות השנה הוא דבר תימא, הא עליו כל דברי המדינה תלוי והאם הכל יעשה במקדש?"

[וממשיך: "אך כמו בבית הראשון שעל הכה"ג לא היו טרדות העולם וכל עסקו רק בקודש יש לקיים דברי הרמב"ם, אבל לא בבית שני כידוע"].

ודבריו צ"ע:

א) אדרבה, אפ"ל דרצון ה' שהכה"ג מדרגת קדושתו שקשור גם במקום הימצאו יתקן עולם - חדור בדרגת קדה"ק.

ב) מלשון הרמב"ם שלא פירט "ובבית שני כו'" וכיו"ב מוכח שהי' זה הן בבית ראשון הן בבית שני ולכאורה כ"ה גם בביהמ"ק הג'.

ויש להאריך בכ"ז עוד. ואכ"מ. ועוד חזון למועד.