- סביב יסוד מחודש ב"לקוטי שיחות" -

רמב"ם פ"ב מהל' בית הבחירה ה"ב: "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: "זה מזבח לעולה לישראל" (דברי הימים א ה, יא), ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: ולך לך אל ארץ המוריה, ונאמר בדברי הימים: ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה כו'" ע"כ, ובהלכה ב: "ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא" ע"כ.

והרבה יש לתמוה בדברי הרמב"ם האלו, ונפרטם אחת לאחת: א. מהי כפילות הדברים בב' הלכות נפרדות. ב. למה בהלכה א' מציין שבמקדש נעקד יצחק, ואילו בהלכה ב' שבו עקד אברהם את יצחק. ג. לשם מה כל האריכות בהלכה ב' שבמקום זה הקריבו אברהם, נח, קין והבל ואדם הראשון, והרי לנו די במה שנפסק שהמקום מכוון ביותר ואין משנים ממנו לעולם. ד. גם צ"ב סיום ההלכה "ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא", ובפשטות בא להוכיח שיש קדושה למקום עצמו מלבד קדושת המזבח מזה שאדם נברא במקום זה שמלכתחילה נועד להיות "מקום כפרתו", אבל אעפ"כ צ"ע לשם מה כל ההוכחות הללו, והרי כך הוא הדין שצ"ל המקום מכוון ביותר, וכמו שכתב בהמשך הדברים שאחד משלשה הנביאים שעלו מן הגולה היה כדי לנבא על מקום המזבח. ה. מה זה שכתב "ומסורת ביד הכל", ולמה נתכוין הרמב"ם שיש מסורת ביד הכל, וכלום כעורה היא זו ששנו חכמינו ז"ל שצ"ל המקום מכוון, וכ"ז צ"ע.

- ב -

והנראה פשוט בזה, שבית המקדש שענינו להיות בית מוכן להקריב בו קרבנות, כמו שכתב לעיל ריש פ"א, ודאי הוא כזה גם לגבי עכו"ם ששייכים לעניני קרבנות, וכמו שיבואר, וגם לענין קרבנותיהם הוי תנאי בחלות ההקרבה שיהיה במקום מכוון ביותר, ועל זה מיירי בהלכה הב', והיינו שכתב "ומסורת ביד הכל" - שרצה לומר בזה, שמלבד הנאמר להדיא בתורה, הרי הוי מסורת מדור דור בקרב כל באי העולם, כי הוא הוא המקום וכו', ולכן בדיוק לא מנה את יצחק, אלא רק את אברהם אבינו ושלפניו, נח, קין והבל ואדם הראשון, שעליהם מתייחסים כל באי עולם [ודוגמא לענין זה במש"כ בהל' ק"ש "ומסורת בידינו" לפי מה שנתבאר בע"ה אצלינו במק"א, עי' בהערות לספר "אור משה" קדשים בסוף הספר].

והדברים מפורשים ב"חידושים וביאורים לבית הבחירה" סימן כ"א, וזל"ק: "הדין הא' במזבח שהוא מצד היותו עיקר המקדש, יסודו במעשה העקידה "במקדש נעקד יצחק אבינו" כי ענין המקדש שייך לישראל דוקא; מה שאין כן בדין השני, אין הרמב"ם מסתפק בזה ש"הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח כו'" אלא מוסיף: "והוא המקום שבנה בו נח כו' קין והבל כו' אדם הראשון כו' כשנברא" כי בזה משמיענו, שייחודו של מקום זה כמקום "מכוון ביותר" למזבח, אינו שייך רק לישראל, אלא כן היה מאז ומקדם (גם לפני האבות) שהוא מקום מיוחד בעצם לבניית המזבח כו', ועפ"ז מובנת הדגשת הרמב"ם בתחילת הלכה זו: "ומסורת ביד הכל" כי בפשטות משמעה שמסורת זו היא לא רק ביד ישראל אלא גם ביד האומות, כי גדר זה של המזבח שייך גם להם, ויש לומר שזהו הטעם שמקריבין קרבנות של נכרים ע"ג המזבח, שאין זה מצד כללות בית המקדש השייך רק לבני ישראל, אלא מצד (מקום) המזבח בפ"ע השייך גם להם" עיש"ה,

ומבואר בדברי קדשו יסוד חדש, שעכו"ם שמקבלים ממנו קרבנות, אין זו הלכה מסויימת, אלא הוי מעיקר דין קרבנות, שגם העכו"ם בכלל הבאת קרבנות, שהרי מסורת היא ביד הכל שהמקום מכוון ביותר, ולפי זה א"ש כל הדיוקים בלשון הרמב"ם, שבהלכה א' הביא לדין הקרבנות של ישראל, ואילו בהלכה ב' הביא את ענין המזבח ששייך גם לאומות העולם. אבל כלל שתיהן בהלכות בית הבחירה, לומר שדינם דומה.

- ג -

והנהלפי ביאור זה יובן לשון הרמב"ם בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ב: "ואחד האנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם" אפילו עולת העוף מקבלין מן העכו"ם אע"פ שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהם שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות כו'" עכ"ל, ולכאורה מה שייך להכליל דין קרבנות עכו"ם בתוך ובהמשך ההלכה ד"אחד האנשים ואחד הנשים כו' מביאין כל הקרבנות", והיה צריך לכתוב בהלכה נפרדת חידוש דין זה שמקבלים גם קרבנות מסויימים מן העכו"ם, ולהנ"ל הרי זאת גופא הוא שרצה באמת הרמב"ם להשמיענו, שמצד עיקר דין הקרבת הקרבנות גם עכו"ם בכלל, אלא אדרבא נתחדש שקרבן שלמים לא שייך לגביהם, וכדיבואר.

והנה בה"ג שם: "עכו"ם שהביא שלמים מקריבין אותן עולות, שהעכו"ם לבו לשמים, נדר שלמים ונתנם לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל, אוכלין אותן הישראלים כשלמי ישראל, וכן אם נתנו לכהן כהן אוכלן" עכ"ל.

והנה מקור דברי הרמב"ם הוא במנחות עג, ב: "א"ר הונא שלמי עכו"ם עולות, איבעית אימא סברא: עכו"ם לבו לשמים (כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו, רש"י), ואיבעית אימא קרא: אשר יקריבו לה' לעולה, כל דמקרבי עולה ליהוי (שיהא דין עולה שאין נאכלת ולא דין שלמים, רש"י) וכו'" עי"ש, וב'קרן אורה' שם כתב נפק"מ בהני תרי טעמי, דלמ"ד איבעית אימא סברא, לא אמר רב הונא אלא שאם נדר סתם שלמים אמרינן שכוונתו היתה לשמים ולא שיאכלנו הכהן, אבל אם בשעת נדרו אמר בפירוש על מנת שיאכל הכהן הבשר הוי שלמים, ולמ"ד איבעית אימא קרא, גזה"כ הוא שקרבן עכו"ם יהיה כליל ולא יאכל, אפילו אמר על מנת שיאכל הכהן לא מהני.

אלא שלפי זה תמה ה'קרן אורה' על הרמב"ם, שהביא את הסברא דליבו לשמים, ואעפ"כ פסק כר"ע דאין מקבלים מהם אלא עולות, ועי"ש שכתב דאיצטריך להאי טעמא דיכול להקריבו עולה, אע"ג דשלמים נדר, וס"ד דנדרו לאו כלום הוא ולא יקרב לא עולה ולא שלמים, קמ"ל דיקרב עולה משום דלבו לשמים עי"ש.

ומבואר בדבריו בדעת הרמב"ם, שהרמב"ם לא ס"ל דלמ"ד לבו לשמים אם העכו"ם יאמר בפירוש שנתכוין לשלמים דבריו קיימים, אלא דהסברא דלבו לשמים הביא רק לענין זה דלא נימא דאם מקריב לשלמים לא יחול כלל, והוא מוכרח בדברי הרמב"ם מדלא הזכיר כלל דאם התנה בפירוש לשלמים הוי שלמים, ובע"כ דאע"פ שאמרינן הסברא דלבו לשמים הרי ששלמי העכו"ם עולות בכל ענין,

ומכיון שכן תמוהים לי דברי ה'מקור ברוך' בח"א סי' יא, שכתב לחקור בהא דשלמי עכו"ם עולות, אם הכוונה שמיד שהקדיש שלמים נעשו עולות, היינו שמלכתחילה לא חל עליהם כל שם שלמים, או שאם מקדיש שלמים, חל עלייהו קדושת שלמים עד שעת הקרבה, ורק בשעת הקרבה אז הדין שמחוייבים אנו לעשותן עולות, וכתב שהדבר תלוי בב' טעמי הגמרא הנ"ל, דלאיבעית אימא סברא לבו לשמים, בעצם שפיר מצי העכו"ם להקדיש שלמים ורק דאנן סהדי דלבו לשמים ולכן הוי עולות, ואע"פ שעומד וצווח דהקדיש לשלמים אין משגיחים בדבריו והוי עולות, וא"כ לפי"ז באמת חל ע"ז קדושת שלמים, שהרי לכך נתכוין להקריב, אלא שאנו מקריבים אותו עולה, אבל לאיבעית אימא קרא הרי מלכתחילה חל עליו דין וקדושת עולה.

ולפי זה הוכיח ב'מקור ברוך' שם, שהרמב"ם שהביא הטעם דלבו לשמים, בע"כ ס"ל דבאמת חל קדושת שלמים על הקרבן ונתפסת באמירת פיו, אלא דמקריבין אותו עולה, ותירץ בזה הקושיא על הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' קרבן פסח ה"ט דאם הפריש פסחו עד שנתגייר ונתגייר, הרי זה מקריבו לשם פסח שאין בע"ח נידחין עי"ש, ותמוה מה שייך דיחוי, שהרי בהיותו עכו"ם לא חלה כל קדושה על הבהמה, דעכו"ם אינו בקרבן פסח שאינו בא בנדר ובנדבה, וכיון שאינו חייב, לא חלה ההפרשה ומה שייך דיחוי, אלא דלהאמור הרי ס"ל הרמב"ם מדהביא הטעם דלבו לשמים, דלכתחילה חל על הקרבן קדושת שלמים, וממילא הוא דהיה שייך דיחוי עי"ש בארוכה. אולם לפי"ד ה'קרן אורה' הנ"ל, וכנ"ל מוכרח הוא ברמב"ם שכתב דעכו"ם אין מקבלים ממנו אלא עולות, וכן כתב בפשיטות בפ"י מהל' מלכים, ולא חילק כלל דיש אופן דמקריב שלמים, אם התנה בפירוש וכו', הרי אא"ל כלל דלסברת לבו לשמים חל קדושת שלמים על הקרבן.

אלא שלפי"ז תישאר קושיית ה'מקור ברוך' על הרמב"ם בהל' קרבן פסח, ועי' ב'מקדש דוד' קונטרס בע"ח נידחין אות ב שהקשה על הרמב"ם הל' ק"פ כקושיית ה'מקור ברוך' ולא תירץ, דלפי"ד ה'קרן אורה' וכפשטות לשון הרמב"ם באמת הדרא קושיית המקו"ב לדוכתא, וצ"ע.

- ד -

והנה בהשמטות ל'אבן האזל' להל' מעשה הקרבנות, מובא בשם הגאון רש"ז אויערבאך ז"ל בדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' ק"פ הנ"ל, שביאורו הוא ע"פ המבואר ברמב"ם שהנכרי יכול להקריב שלמים עבור הישראל, וא"כ אם מפריש לפני גירות על לכשיתגייר, דמי ממש למקדיש ומקריב עבור הישראל, ולפי"ז גם ביאר את הרמב"ם פ"ו מהל' מעשה הקרבנות שכתב דקרבן הגר הוא עולה או עולה ושלמים, וב'אבן האזל' שם ביאר הדברים באופן השני ע"פ מה שיש לחקור בגר שמל וטבל ולא הביא קרבנו שאסור לאכול בקדשים אם יכול להקריב שלמים, ואי נימא שאינו יכול הרי שפיר השמיענו כאן הרמב"ם שיכול להביא לקרבן הגר עולה ואפילו שלמים עי"ש, והגרש"ז תירץ ע"פ הנ"ל שעבור ישראל אחר הרי ודאי יכול להקריב עי"ש,

והנה אם כי דבר חכמה גדולה אמר, אבל לפי מה שדקדק ב'מקור ברוך' שם בהא דאמרו בגמ' נותנן לישראל, שצ"ל איזו חלות של שלמים גם לפני שנותנן, שאל"כ איך נותנן, דלפי"ז עדיין צ"ב הגדרת הדברים גם לפי הגרש"ז הנ"ל. גם עיקר דברי ה"אבן האזל" לענ"ד צ"ע, חדא במה שכתב "ולכן השמיענו דמעיקר הדין קרבנו הוא עולה ושלמים אלא דנתרבה דגם עולה סגי" שאם כן מה צריך לכל החידוש של הרמב"ם, שאע"פ דגר שמל וטבל אינו יכול להקריב שלמים זה יכול להביא עבור קרבנו, תיפוק ליה שכך הוא דינו שמביא קרבנו עולה או שלמים, ומשמע מדבריו ז"ל שצריך לצרף ב' הדברים וצ"ע.

- ה -

והנלע"ד, דהנפק"מ בין איבעית אימא קרא לאיבעית אימא סברא הוא בזה, דאם אנו אומרים שהוא ילפותא מקרא, היינו שהעכו"ם מושלל מהקרבת קרבנות, אלא שנתחדש לן שגם אם מביאים קרבנות, נעשים עולה. אולם לפי הסברא דליבו לשמים, הרי אדרבא, דבאמת עכו"ם שייכים בהבאת קרבנות להקריבם על המזבח, ומעיקר הדין לא שני לן בין עולה לשלמים, אלא דכיון דהסברא היא שעכו"ם "ליבו לשמים" כלומר שאין לעכו"ם כל מושג לדבר כזה שיקריבו קרבן לה' ומצותו תהא באכילת כהנים ובעלים, ולדעתו לא שייך לערב אכילת הדיוט בקרבנות, שזה רק ישראל מבין, שתכלית הקרבן הוא לא רק בהבאתו לשמים, אלא שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וכיון שעכו"ם אינו משיג דבר כזה ממילא הוא שאינו שייך בהבאת שלמים, ולכן גם אם מביא שלמים, ודאי דעתו לשמים ולכן אנו מקריבין אותם לעולה.

ולפי זה באמת הרמב"ם שהביא את הסברא של לבו לשמים, זהו מה שרצה להשמיענו, שאין זה שהעכו"ם מושלל לגמרי מקרבנות שלמים, אלא שסברת לבו לשמים היא שמכריחתנו להקריב גם את השלמים לעולה. ולפי זה לא שייך לומר סברת ה'קרן אורה' שאם יתנה בפירוש, יהיו שלמים, כיון שאין מושג כזה בתודעת הגוי כלל, וממילא לא קשה על הרמב"ם תמיהת ה'מקור ברוך', דבאמת גם לסברת לבו לשמים, לא שייך לומר שחלה על הקרבן קדושת שלמים, וכנ"ל.

וכל זה, לפי המבואר לעיל בחידו"ב, שהעכו"ם שייך בהקרבת קרבנות, וכמו שקבע הרמב"ם כבר בתחילת פ"ב דהל' בית הבחירה, דמסורת ביד הכל כו'.

ולפי זה גם לא קשה קושיית האחרונים הנ"ל על הרמב"ם בפ"ד דהל' קרבן פסח, די"ל שבדיוק כתב שם הרמב"ם "הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר" היינו דמיירי במי שכבר קיבל עליו עול שכינה, אלא שלא עבר עדיין כל פרטי הגירות, ואולי מיירי במל וטבל אך עדיין לא הביא קרבנו, דעכ"פ זה שעומד על סף גירות, ודאי מבין ככל כשרי ישראל, תכלית וענין הקרבנות, וממילא הוא דשייך גם בקרבנות שלמים.

ועי' בפרקי דר"א פ"י: "ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הקב"ה עם יונה, מיד עמדו והשליכו איש את אלקיו בים, שנאמר: משמרים הבלי שוא חסד יעזובו, וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו בשר ערלתם, שנא': ויראו המלחים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה', וכי זבח זבחו והלא אין מקבלין זבח מן העכו"ם, אלא זהו דם ברית שהוא כדם זבח כו'", ואולם ברש"י ליונה שם (א, טז): ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים, שיתגיירו ע"כ, ולכאורה מפורש ברש"י שהזבח היה כפשוטו לפני שהתגיירו, ולהנ"ל א"ש.

- ו -

והנה ז"להרמב"ם סוף הל' מעשה הקרבנות: "השוחט קדשי גויים בחוץ חייב וכן המעלה אותן בחוץ, והגויים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום והוא שיקריבו בבמה שיבנו, ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ, ומותר להורות להם ללמדם היאך יקריבו לשם הא-ל ברוך הוא".

ומקורו בזבחים קטז, ב: אמר מר ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן, מנא הני מילי דתנו רבנן דבר אל בני ישראל, בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין העכו"ם מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן ע"כ.

וכבר תמהו על לשון הרמב"ם "והגויים מותרים להקריב", דמהיכי תיתי יהיו הגויים אסורים להקריב, כלום הוא משבע המצוות שמוזהרין בהן, ובעצם הקושיא היא על לשון הגמרא בזבחים "ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן".

וראיתי שנדחקו לפרש דהכוונה רק לומר שההקרבה מעליא היא, אבל לא ששייך אסור ומותר בענין זה לעכו"ם, אבל ודאי שאין הלשון סובל דחוקים אלו,

ובזבחים מה, א: קדשי עכו"ם אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, והשוחטן בחוץ פטור דברי ר"ש, רבי יוסי מחייב.

ובשטמ"ק: "אמר הר"פ דכי היכי דדרשינן בשחוטי חוץ בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ולא עכו"ם, ה"נ נדרש גבי קרבן דדוקא קרבן של בני ישראל חייבין על שחוטי חוץ ולא בקרבן עכו"ם" ע"כ.

ומשמע לפי ה"שיטה מקובצת" דלר' יוסי וכן הלכה, אין אומרים כן, אלא חייב גם על קרבן עכו"ם שמקריב בחוץ, ורק העכו"ם אינם מחוייבים ומותרין וכו'. וגם זה לכאורה פלא מה שייך לומר שחייב על הקרבת קרבן עכו"ם בחוץ, ונדחקו בזה הרבה ואכ"מ.

אמנם לפי המבואר לעיל, הרי אין הכי נמי, אין העכו"ם מושלל כלל מהבאת קרבנות, ודין הקרבנות נאמר גם לנכרי, אלא שנתחלקו דינם בכו"כ ענינים, אבל בעיקר הענין, גם עכו"ם ישנו בכלל קרבנות, ולכן שפיר אמר הלשון "ורשאין לעשות כן" "והגויים מותרים להקריב כו'", ואין כ"מ יותר.

הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות, אחרי שהביא את סדר ונוסח ז' ברכות הנישואין בה"ג, כותב בהלכה ז' וז"ל: "המארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה. ארס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה", עכ"ל.

ומעולם תמהתי: מהי החשיבות שיש לברכת הנישואין ביחס לנישואין עצמם, עד כ"כ, שהו"א שאם בירך ולא כנס זה פועל כבר את הנישואין, או אם כנס ולא בירך יהי' גרעון בנישואין - שהרמב"ם צריך להבהיר שלא כן. הרי הברכות הם בסה"כ ברכות על מצות הנישואין.

והאם בכל המצוות, כגון תפילין וציצית, צריך לשלול שהברכה לא מוסיף ולא גורע במצוה עצמה?! והרי חזינן שהרמב"ם לא כותב שם לשלול - שאם בירך על התפילין לא קיים המצוה, וכמו"כ הפוך, כי זה דבר פשוט שאין קשר בין הברכה לעצם המצווה. - ומדוע הרמב"ם כן שולל זאת.

וגדילה התמיהה, דבאמת בהלכות אירוסין בפ"ג, כשמביא את נוסח הברכות של האירוסין בה"ג וה"ד - אינו כותב אח"כ שהברכה לא גורע ולא מוסיף בעצם המעשה, ומה נשתנו הברכות של הנישואין.

ובאמת בגמ' כתובות ז, ב, שם הוא מקור דברי הרמב"ם כמ"ש הנו"כ, לא מובא דינים אלו. ומדוע הרמב"ם כן הוצרך להביא דינים אלו.

אך אחר העיון בזה במפרשים - חזינן את החשיבות שישנם לברכות האלו, כלדקמן.

דהנה המחבר בשו"ע סי' נה בתחילתו כותב וז"ל: "הארוסה אסורה לבעלה מד"ס כ"ז שהיא בבית אבי', והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות", עכ"ל.

והרמ"א על אתר כותב וז"ל: "ואפי' ביחוד אסורים, ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד מברכין ז' ברכות פן יתייחדו", עכ"ל.

והב"ש שם בסק"א מקשה, דמכיון שהמחבר הרי סובר כהרמב"ם שבירך ולא כנס אין האשה נשואה, א"כ מה יועיל שיברך ברכות הנישואין - הרי עדיין היא ארוסה.

ומתרץ הב"ש, שהמחבר הרי סובר שלבא עלי' לשם נישואין מותר לו אפי' קודם החופה, ובתנאי שיבוא לשם נישואין, ולכן אם מברך הברכות מותר לו ג"כ לבוא עלי' אח"כ - כי כיון שכבר בירך ברכות הנישואין, ודאי מתכוין לקחתה לנישואין.

ורואים מדברי הב"ש את החשיבות וההכרעה שישנן לברכות הנישואין.

עוד חזינן החשיבות הזו לברכות הנישואין - במס' כלה, דאיתא שם: "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה" היינו שאפי' אם עשה את כל המעשים של הנישואין וכניסה לחופה וכו' עכ"ז אסורה עליו כל עוד שלא בירך. ואמנם הרמב"ם כאן חולק ע"כ מ"מ חזינן גודל חשיבות הברכות.

ולפיכ"ז נמצא מובן מה שהרמב"ם הוצרך להשמיענו שהברכות לא גורעות ולא מוסיפות בעצם הנישואין כי הברכות האלו הם לא ככל הברכות על המצוות שאינן שייכות לעצם המצוות אלא הם חלק מעצם הנישואין.