כתב הרמב"ם הל' כלאים פ"א ה"ט: "ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכם לזרוע מהם שדות כגון . . והחרדל". ובפירוש "רמב"ם לעם" הקשה משני מקומות שמשמע שם שחרדל דרכו להזרע ערוגות קטנות ולא שדות, הא' הוא (שם, פ"ג הי"ח) "היתה שדהו ושדה חברו שבצדה זרועין שני מיני תבואה לא יזרע ביניהם חרדל וחריע אפלו תלם אחד, מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד". ורעהו (בפ"ג מהל' מתנו"ע הי"א) "שדה שכולה זרועה מין א', וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש, עקר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו, אם הי' דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון שבת או חרדל - הרי זה מניח פאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו".

ואולי הי' אפשר לומר (הגם שזהו לא הכי 'חלק'), שמש"כ שחרדל דרכו להזרע שדות, אין זה שדרכו להזרע רק בשדות ולא בערוגות בודדות, אלא שיכול להזרע כך או כך (ושלא כתבואה ושאר צמחים שאין זורעים אותם אלא בשדות ולא בערוגות ערוגות). ואזי יובנו ג' המקומות המדברים אודות זריעת חרדל:

א) בפ"א מהל' כלאים שם, המשיך "ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון כו'". היינו שישנם זרעים שדרכם לזרוע מהם (גם) שדות כגון חרדל, וישנם זרעים שאין זורעים מהם אלא ערוגות קטנות, אבל לעולם אין זורעים אותם בשדות.

[ונמצאנו למדים ג' דרגות: (א) תבואה שנזרעת רק בשדות; (ב) חרדל וכיוצ"ב שנזרע גם בשדות וגם בערוגות בודדות; (ג) הזרעים שאין זורעים מהן אלא ערוגות קטנות].

ב) ומה שהביא בפ"ג שם, שלא יזרע בין ב' השדות חרדל מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד, הנה הלכה זו באה בהמשך להלכות שלפניה שהמהלך הכללי של ההלכות הוא, ההסתכלות של האנשים ובלשון הרמב"ם (שם, ה"ה) "אין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין". ובאופן פרטי היא נמשכת אחר הלכה י"ז - ההלכה שלפני'. ושם כ' שאם "היתה שדהו זרועה חטים ושדה חבירו בצדה זרועה חטים - מותר לו לזרוע תלם א' של פשתן . . שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם א' של פשתן וכו'". ובהמשך לזה כתב בהי"ח שחרדל לא יזרע ממנו תלם א' בין ב' שדות הזרועות אותו מין תבואה כיון "שהעם זורעים מאלו תלם א'", והיינו, שפשתן "אין דרך העם לזרוע תלם א' של פשתן בכל אופן, ולכן אין חשש שהרואה יאמר שזורע מין אחר בתוך שדהו. משא"כ חרדל - שהגם שאפשר לזרוע ממנו שדות, מ"מ - "העם זורע מאלו תלם א'" ג"כ - וכנ"ל - ולכן יש חשש שהרואה יאמר שבעל שדה זו הוא מאלו שזורעים חרדל בערוגות, וייווצר החשש שזורע חרדל באמצע שדהו.

ג) ועד"ז אפשר לומר גם בהל' מתנו"ע (שם), שמה שכתב "אם הי' דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון חרדל", הכוונה היא ג"כ שדרך בני האדם בחרדל הוא לזרוע ממנו ערוגות ערוגות ג"כ, ושוב יש חשש שהרואה יחשוב שהוא מאלו שזורעים ערוגות ערוגות, ואינו מניח פאה מכל ערוגותיו, ולכן לאפוקי חשש זה של הרואה שאינו מופרך לגמרי, "מניח פאה מכל מלבן ומלבן".

כ' הרמב"ם בפ"י מהל' תרומות ה"י: "המאכיל הפועלים ואת האורחין תרומה - הם משלמין קרן וחומש, מפני שהם כשוגגין. והוא משלם להם דמי סעודתם . . שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו".

והיינו, שלכאו' למה משלם בעה"ב להאורחים דמי סעודתם והרי אכלו ושבעו, אלא שאי"ז חשוב אכילה שדבר האסור כו'. ולכאו' א"כ ש"לא מיקרי אכילה" (ל' ה'פני משה' על הירושלמי פ"ו ה"ב - מקורו של הרמב"ם), למה צריכין לשלם הסועדים את החומש, שהרי בה"ב שם כ' "אחד האוכל דבר שדרכו לאכול . . משלם קרן וחומש, ואין אכילה פחותה מכזית". ובהי"א הביא כמה דוגמאות של היזק תרומה שלא ע"י דרך אכילה ש"כל אלו משלמין את הקרן ולא את החומש". וצ"ע.

בקשר למה דשקו"ט לאחרונה, באם לדעת הרמב"ם צריך לכבות הנרות בין הערביים ולהדליקן מחדש, הנני להעתיק קטע מס' 'הררי קדם' בעניני המועדים (ירושלים, תש"ס) מחידושיו של ר' י.ד. הלוי סולובייציק ז"ל, שנכתבו ע"י תלמידו, ושם בסי' קנ"ט, "בענין הדלקה והטבה" (ע' רעג ואילך), כותב וז"ל:

"... דהנה הרשב"א בתשו' (ח"א סי' שט) הקשה על שיטת הרמב"ם הנ"ל דמדליקין בבוקר, דא"כ למה אין מחנכין את המנורה אלא בז' נרותי' בין הערביים . . אכן נראה די"ל דחיוב ההדלקה בבוקר שהוא מדין הטבע, חלוק ביסוד דינו מחיוב הדלקה בערב, דבערב החיוב הוא עצם ההדלקה ואפילו מצאן דלוקין חייב לכבותן ולהדליקן [ודלא כמרן הגר"ח ז"ל (בפ"ט מביאת מקדש ה"ז) והגרי"ז (בחי' מרן רי"ז הלוי ריש הל' תמידין ומוספין), שכתבו דאין חיוב הדלקה כלל, ואם מצאן דלוקין יכולים להשאירם אפילו לימים הרבה מבלי להדליקן...], משא"כ בבוקר הוי רק דין יערוך אותו גרידא, שההטבה מחייבת גם הדלקה, דבלא הדלקה לא חשיבא הטבה, אבל אין בזה דין הדלקה מצד עצמה, וכמש"כ הרמב"ם שם דהדלקת הנרות היא הטבתן ומדין הטבה אתינן עלה. וביותר ביאור נראה, דהך דינא דיערוך אותו אהרן ובניו לנרות המערכה, מחייב שיהיו הנרות דלוקין תמיד דהוא קיום בחפצא של המנורה . . ואם מצאן דלוקין בבוקר אינו מכבה אותם כמש"כ הרמב"ם שם, [אלא דבדבריו שם משמע שכן הוא הדין גם בערב כמרן הגר"ח והגרי"ז ועיין במפרשים], ולעומת זה מצוות הדלקה היא מצוה של מעשה הדלקה, ומשו"ה אין מחנכין את המנורה רק בנרות שיש בהם מצות הדלקה בעצמותן, דהיינו בהדלקת בין הערביים בלבד, דבהו יש קיום מעשה הדלקה, ולא בבוקר דליכא חיוב הדלקה כלל". עכ"ל. ויצויין ג"כ בס' 'מקראי קודש' על חנוכה סי' צ.

וע"ע שו"ת צפע"נ סי' רנ"א קרוב לסופו ובמקומות שנסמנו בצפע"נ עה"ת פ' בהעלותך ע' פז-פה.