בגליון האחרון - תתלח (עמ' 59 ואילך), הביא הרב"א את דברי הרמב"ם בהל' ממרים פ"ג ה"ג בדין המינים וכו' שמצוה להרגם. וכותב שזהו רק באלו שכפרו מדעתם, "אבל בני אותן הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותן עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס . . לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להרגן".

ומעיר הרב"א, למה כתב הרמב"ם שרק ראוי להחזירן בתשובה, והרי לכאורה זהו חיוב גמור משום מצות הוכח תוכיח, ולא רק ראוי?

ומבאר, דהחיוב תוכחה היא רק ב'חבירו', וכמ"ש אדה"ז בשו"ע סי' קנו ס"ז שהחיוב הוא רק ב"עמיתו שהוא חבירו שהוא גס בו", ולכן בבני התועים שבפשטות אינם ידידיו, אין חיוב הוכחה.

ומוסיף בשם רנ"ג, דברור שאין חיוב הוכחה, וחילי' ממש"כ אדה"ז שם ד"איסור שאינו מפורש בתורה ופרצו בו רבים מפני חוסר אמונתם באיסור", אין חיוב אפי' על ב"ד להוכיחם, וא"כ ה"ה בבני התועים דיש בהם חוסר אמונה שאין חיוב הוכחה, וכל החיוב דהחזרה בתשובה, הוא מצד מצות אהבת ישראל, עכת"ד.

והנה מה דפשיטא לי' לדידי', אינו פשוט כ"כ לכ"ק אדמו"ר. דהנה בלקו"ש ח"ו בהוספות לפרשת בא בנוגע למבצע תפילין, כתוב שם בעמ' 274: "המצוה הוכח תוכיח את עמיתך ענינה הוא - עצם ההוכחה וההשתדלות שיקיים תומ"צ . . [אפילו את"ל דמצות הוכח תוכיח הוא רק בנוגע לעמיתך שאתך בתומ"צ, ולא רק בנוגע לאונאתו תנאי הוא (וצע"ג בזה - וראה רמב"ם הל' דעות פ"ו. שו"ע או"ח סתר"ח. חו"מ סרכ"ח. שו"ע אדה"ז או"ח שם והל' אונאה. הגהות הצ"צ לתניא פל"ב. ועוד. ואכ"מ.

"הרי מפורש בשבת (נה, א) דאפילו צדיקים גמורים מחוייבים למחות (תוכחה - פירש"י) ברשעים גמורים. ועד כדי כך - שנתפסים כו' באם לא מיחו]". עכלה"ק, וע"ש.

הרי דכ"ק אדמו"ר כותב דצע"ג לומר שאין מצות הוכחה במי שאינו חבירו בתומ"צ, דיש סברא לומר שזהו תנאי רק בנוגע לאונאתו, ובכל אופן יש חיוב הוכחה, כדמוכח מגמ' שבת, ודלא כדברי הנ"ל דאין חיוב תוכחה במי שאינו חברו, או בתינוק שנשבה.

והראיות שהביאו לדבריהם, הנה מה שהביא רב"א מדברי אדה"ז בסימן קנו שכתב שהחיוב הוא רק בחבירו שגס בו. ע' באדה"ז שם וז"ל: "ואינו מחויב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו שהוא גס בו, אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו ויקום ממנו, א"צ להוכיחו כיון שבודאי לא ישמע לו".

הרי דהתנאי הוא, שאיש כזה שיודע שע"י שיוכיחנו לא יקבל דבריו אלא אדרבה ישנאנו אז אין חיוב הוכחה, אבל אם ע"י ההוכחה שלו ואופנה, לא ישנאנו האדם שמוכיחו - וכמ"ש בהשיחה שם שראו דע"י הפעולה בזה נענו ברצון לקיים השבועה וכו' - לכאורה יש בו חיוב הוכחה. גם יש לדייק בזה שאדה"ז לא כתב שצ"ל עמיתו בתומ"צ, אלא סתם חבירו שהוא גס בו, משא"כ לגבי אונאה כתב כן בחו"מ הל' אונאה, ומשמע דלהחיוב הוכחה אי"ז תנאי לדעת אדה"ז שצ"ל חבירו בתומ"צ. ובסי' תרח בכלל לא הזכיר התנאי ד"עמיתו" שהוא חבירו שגס בו והוא כבסימן קנו. (ובפשטות גם לזה נתכוון כ"ק אדמו"ר בציינו לאדה"ז במקומות אלו).

גם מה שהביא הנ"ג מהמשך דברי אדה"ז באו"ח שם, דגם הבי"ד אינם מוזהרים להוכיח את הרבים שנכשלים באיסור שאינו מפורש בתורה מפני חוסר אמונתם באיסור, שאז קשה מאד למחות בידם, שא"א לב"ד להעמיד שוטרים בבית כל אחד, ע"ש.

הנה תשובתו בצדו, דכ"ז נאמר ב"איסור שאינו מפורש בתורה", כלשון אדה"ז, אבל באיסור המפורש בתורה ישנו תמיד החיוב הוכחה, וכמ"ש ג"כ בסי' תרח ס"ה "אבל דבר שאסורו מפורש בתורה, אע"פ שידוע לנו שהחוטא הזה לא יקבל ממנו אף אם נודיע לו האיסור אעפ"כ צריך למחות בידו", ע"ש. [אלא ששם לא חילק בין יחיד ובי"ד, ועוד שינויים ביניהם, ואכ"מ].

[גם אולי יש סברא לחלק, בין מה שמדבר אדה"ז שם ברבים שאינם מאמינים באיסור מסויים שאינו מפורש בתורה, שאז אינו מוכיחם כי לא יקבלו כו', ובין בני התועים. דאלו שמאמינים בכל התורה ורק שחושבים והורגלו וגדלו במחשבה שאין איסור בדבר מסויים, קשה מאד להפרישם מזה, כי הם חושבים שהם מקיימים את התומ"צ באופן הכי טוב, ואין להם מה לשנות ולהועיל, וכנראה במוחש, וכידוע עד כמה קשה היתה לכ"ק אדמו"ר הנהגת ענין ה'פאה נכרית', וכיו"ב.

משא"כ בני התועים שאצלם הוא חוסר ידיעה בכל הענין, יותר קרוב, שע"י שיסבירם ויבאר להם וכו' יקבלו דבריו ויחזרו לקיים התומ"צ].

ולעצם הערת הרב"א בלשון הרמב"ם - שכתב רק ש"ראוי" להחזירן בתשובה ולא כתב שזה חיוב ומצוה. אולי י"ל כי אין זה המקום של הל' תוכחה שהוא חיוב המוטל על האדם המוכיח, דזה נתבאר בהל' דעות, וכאן מדובר בדינו של האדם הכופר שזה שייך להל' ממרים, שמדובר על ה"זקן" שהמרה, ובהמשך לזה מבהיר מה דינו של זה שאינו מאמין בתושבע"פ בכלל, שהוא מין וכו' שמצוה להורגו, וממשיך דזהו רק במי שכפר ממחשבתו ורצונו, אבל מי שגדל כך, הרי הוא כתינוק שנשבה ואין חיוב להרגו, אלא אדרבה ראוי לקרבו, ולא הזכיר מה שבאמת גם מצוה יש בזה מצד חיוב הוכחה, כי כאן נוגע בעיקר השלילה, שא"צ למהר להרגו אלא אדרבה ראוי לקרבו. ודין וחיוב ההוכחה במקום ששייך נת' כבר בהל' דעות, וכידוע שהרמב"ם סמך בהמאוחרים על המוקדמים.

(ולהעיר ג"כ מסוף פ"ח דסוטה (דף מד, ב): "א"ר יוחנן רשות דרבנן זו מצוה דר"י...". ושם ברש"י ד"ה 'מלחמות יהושע דלכבש' "דלא איכפת להו לקרותה חובה דדיים לקרותה מצוה אצל הרשות...". ע"ש. ועד"ז כאן, דלגבי מי שמחוייב להרגו, דיו לומר שכאן ראוי לקרבו ואין חיוב להרגו, שהוא מעלה אחת גבוהה ממי שמחויב להורגו. ולא עסיק כאן במה שבאמת יש בו יתירה מזו מצוה לקרבן, וכנ"ל).

[הערה: לא עיינתי וחיפשתי הנדרש בכל המקומות ששייכים לענין זה, גם לא היה תח"י גליונות קודמים שנדבר שם בהנ"ל, ומה שכתבתי הוא מה שעולה לכאורה מהעיון בדברי אדה"ז, ובהשיחה הנ"ל. ואם שגיתי, אתי תלין משוגתי].