כתב הרמב"ם (הל' חו"מ פ"א ה"ג) וז"ל: "אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא, אלא א"כ קנה חמץ בפסח, או חמצו, כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו, אע"פ שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מה"ת, מפני שלא עשה בו מעשה". עכ"ל.

וידועה קושיית המפרשים, שגם אם עשה מעשה ייפטר ממלקות, כי הוה לאו הניתק לעשה, כמפורש בגמ' לקמן (צב, א). ואף שי"א שהרמב"ם אינו גורס כן בגמ' שם, מ"מ סו"ס ה"ז לאו הניתק לעשה.

והרבה תירוצים נאמרו ע"ז, והתי' העיקרי הוא מ"ש אדה"ז (קו"א לסי' תמו סק"ב) שאין עשה אחד מנתק ב' לאוין, וכאן ישנם ב' לאוין (וראה גם שעה"מ הל' חו"מ שם).

והנה בשעה"מ (שם) כ' עוד תי', והוא בהקדים שהרמב"ם ס"ל (שם פ"ג ה"ח וה"י) שהמשהה חמץ בפסח, אף אם דעתו לבערו, ומבער אותו אח"כ. מ"מ באותו שיהי' עובר בב"י וב"י, "ומה שמחויב לבערו אח"כ היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו", [ודלא כשיטת הר"י בתוס' (פסחים כט, ב ד"ה ר"א) שכתבו וז"ל: "ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו, אינו עובר באותה שהיי' וכו', וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף". עכ"ל].

ולכן להרמב"ם אי"ז ניתק לעשה - ע"פ מ"ש הרמב"ן (מכות פ"א) בדין טמא שנכנס למקדש - "דמה"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיי' כבר עבר על לאו והעשה, דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י"ד קודם כניסת הפסח, ומאי דקפיד קרא הוא על הראי', וע"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה, שהרי ראה אותו, הלכך אפי' שמבערו אח"כ, אינו מתקן הראי' שראה, וכמו טמא שנכנס למקדש".

ואח"כ מקשה: "ואע"ג דגבי גזילה נמי אמרי' לא תגנובו ע"מ לשלם, שאני התם דבשעת העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה, כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו, ודו"ק".

ובפשטות כוונתו להקשות, דע"פ סברתו, אם גונב ע"מ לשלם, יתחייב מלקות גם כששילם, כי לא הוה ניתק לעשה. כי מה שגזל גזל, ואפי' אם יחזיר הגניבה אינו מתקן הגניבה שגנב. וע"ז מתרץ, דבגניבה אינו כן, כי בעת הגניבה אכתי לא עבר על העשה דוהשיב את הגזילה, והעשה מתחדש אחר הגזילה, וזהו תוכנו של העשה, לתקן מה שעבר לפנ"ז. משא"כ בחמץ, בתחלה כשעבר על ב"י וב"י, באותה שעה ממש כבר עובר על העשה, ואין העשה שמקיים אח"כ מנתק מה שעבר לפנ"ז.

והנה ע"פ מ"ש בלקו"ש חי"ז (ע' 211) בשם הרגצ'ובי י"ל ע"ד הנ"ל באופן פשוט יותר, ועי"ז לא רק שלא יוקשה מדין גניבה, כ"א אדרבה, הרמב"ם לשיטתי' אזיל בדין ב"י וב"י ובדין גניבה.

ובהקדים, דבפשטות מ"ש השעה"מ שלהרמב"ם גם אם מבערו אח"כ עבר על ב"י וב"י לפנ"ז, "ומה שמחויב לבערו אח"כ, היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו", הכוונה בזה שהלאו דב"י וב"י הוא "פעולה נמשכת" - ועפ"ז כבר מובן בפשטות למה אינו לאו הניתק לעשה, כמבואר בלקו"ש שם, וז"ל: בהאיסורי דגניבה (או גזילה) ישנו חומר מיוחד בזה שהוא פעו"נ. בכל רגע שאינו מחזיר את הגניבה (וגזילה) עוברים על "לא תגנובו" (ו"לא תגזול"). ובזה מבאר הרגצ'ובי, מה שהרמב"ם (הל' סנה' פי"ח ה"ב) מונה הלאווים ד"לא תגזול" ו"לא תגנוב" בכלל "לאו שניתן לתשלומין" ולא בכלל "לאו שניתק לעשה": בלאו הניתק לעשה עוברים על הלאו רק בשעת מעשה העבירה, ובמילא כשהתורה נתנה עשה לנתק ולתקן הלאו, ע"כ שהתקון חל למפרע על מעשה העבירה; אבל בגניבה וגזילה עוברים על הלאו כ"ז שלא שילם, בכל רגע מעת הפעולה והלאה ה"ז "פעולה נמשכת", ולכן כשמשיב (הגניבה והגזילה) ה"ז רק "לאו הניתן לתשלומין" - בהוה, שמכאן ולהבא לא יעבור (הפעולה נמשכת נפסקת), אבל אינו מתקן הלאו שבעבר. עכ"ל.

ומובן שעד"ז הוא בב"י וב"י, שהיות והוה פעו"נ, בפשטות אין העשה מנתק הלאו למפרע, כ"א מכאן ולהבא, ולכן לקי ע"ז, בדיוק כמו שהוא בגניבה וגזילה דלעיל, ואי"ז קשור עם מה שבעת שעבר על הלאו, באותו עת עבר על העשה ג"כ, כמ"ש השעה"מ.

ועפהנ"ל כבר אין להקשות מהדין דגניבה, כי אדרבה גם בגניבה כ"ה, שאינו לאו הניתק לעשה, מטעם הנ"ל. ומה שפטור שם ממלקות, ה"ז מטעם אחר, שניתן לתשלומין [וכבר הק' בלקו"ש שם (הערה 37) ממ"ש הרמב"ם עצמו בריש הל' גזילה וגניבה, עיי"ש].