שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק
ברמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ו: "אבל ר"ה ויוהכ"פ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה".
ובפירוש המשניות לרמב"ם ר"ה ספ"ד: "לפי שלא היו קורין הלל לא בר"ה ולא ביוהכ"פ, לפי שהם ימי עבודה והכנעה, ופחד, ומורא מהשם, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה, ותחנונים, ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה".
השינויים הבולטים: (א) בספר הי"ד הסתפק הרמב"ם ב"תשובה יראה ופחד", ובפיה"מ מפרט י' לשונות. (ב) בי"ד כתב "לא ימי שמחה יתירה", ובפיה"מ שולל את "השחוק והשמחה".
ולבאר כל זה - הנה עיקר החילוק הוא במיקום הדברים: דברי הרמב"ם בפיה"מ הם במסכת ר"ה (לב, ב) ובאים לבאר ולסכם הסוגיא, שבמשנה שם נאמר: "העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע. ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל". והגמרא מדייקת מדקאמר בשעת הלל - מכלל דבר"ה ליכא הלל. מאי-טעמא? א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוהכ"פ. אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרין שירה".
ולכן נחית הרמב"ם לפרט שאדם בימי ר"ה ויוהכ"פ שהם ימי עבודה ביראה כו', לא שייך להיות במצב של שמחה, ובוודאי לא שמחה שקדמה לה שחוק.
אבל משאלתם של מלאכי השרת גופא (והקס"ד וכו'), משמע שמפני היותם של ימי ר"ה ויוהכ"פ ימי מועד - כן היה ראוי שתהיה בהם עכ"פ שמחה מסויימת (מאופקת), ומאידך הרי ספרי חיים וספרי מתים אינם מאפשרים.
[ולפי דברי ספר החינוך (מצוה שיא) גם זה מהווה סיבה מחד גיסא – כלומר זה גופא שר"ה הוא יום הדין ראוי לעשותו יו"ט, ובלשונו: "נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של העולם, ולכן ראוי לעשות אותו יו"ט, ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים", ומאידך: "ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר משאר מועדי השנה"].
ולכן כותב הרמב"ם ב'יד' - בין הלכות הלל - שאינם "ימי שמחה יתירה" [אבל אין זה שולל אכן שמחה מסויימת - וכמ"ש באחרונים בכ"מ], מפני שבאופן כללי (וא"צ לפרט) הרי הם "ימי תשובה ויראה ופחד".
לגבי י' הלשונות דתשובה שפורט בפיה"מ - אולי י"ל (ע"ד משנ"ת בספר 'יין מלכות' עמ' 76) שזהו כנגד י' דרגות דבנ"י, י' כוחות הנפש, י' פעולות האדם (הקשורים בעשירי בתשרי "קץ סליחה ומחילה" (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ו)).
*) לע"נ מרת חנה שמחה מימי (בת רחל) עם-שלום. נלב"ע כ"ג תשרי תשס"ג.
Download PDF