מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
בקובץ שעבר (תתעד) הבאנו מה שנראה מדברי הרמב"ם בסה"מ שעיקר מצות מחיית עמלק היא מצוה המוטלת על הצבור, ומדבריו בהלכות מלכים משמע שהיא מצוה השייכת גם להיחיד.
גם הבאנו דברי החינוך במצוה תר"ד דנראים סותרים זא"ז, דמתחיל לומר שהיא מצוה המוטלת על הצבור, ומסיים "ובאמת גם על כל יחיד מישראל מוטל החיוב וכו'", ומסיק, ש"אם אינו הורגו ביטל עשה זה". עיי"ש.
והנה הבאנו שענין כזה מצינו במצות בנין בית הבחירה: הרמב"ם בספר המצות כתב שהיא מצוה המוטלת על הצבור, ובהלכות ביהב"ח כתב דהכל חייבים לבנות ולסעוד וכו', ומכאן שהיא מצוה מוטלת על היחיד. ועיי"ש מה שכתבנו ע"ז.
והבאנו מ"ש כ"ק אדמו"ר דבבנין ביהב"ח יש ב' דינים: א. דין מצד הגברא שזהו חיוב המוטל על הצבור. ב. דין מצד החפצא של ביהמ"ק דצריך להעשות ע"י כלל ישראל וכאו"א בפרט, היינו דאין זה חיוב על הגברא אלא שביהמ"ק "מחייב" שכאו"א ישתתפו בהבנין. ובזה ביאר ג"כ איך שייך שהנשים יתחייבו במצוה זו, מאחר שהיא מ"ע שהזמן גרמא, והסביר, דזהו משום דאין זה חיוב על הגברא, ועיי"ש.
והנה להבין כל הנ"ל יש להסביר ביתר ביאור ענין זה של חפצא וגברא בחיוב המצות, ולעיין קצת בסוגיא הנ"ל בהל' ביהב"ח:
והנה כ"ק אדמו"ר חידש בדין בניית ביהמ"ק גדר של חפצא; דבעצם אין הגברא מחויב בזה כלל אלא החפצא של ביהב"ח מחייב הענין, וכאו"א מישראל ישתדל לקיים מה שהחפצא של ביהב"ח מחייב. ואע"פ שלשון הרמב"ם הוא "הכל חייבים לבנות ולסעד", כבר עמד על זה כ"ק אדמו"ר, ופירש, שחיובן הוא מצד החפצא היינו שהמקדש מחייב את הענין.
אך עדיין צ"ע בהלשון, דמשמע שיש חיוב גברא ע"ז ג"כ.
גם יש לדקדק בענין חפצא זו, דאם מאן דהו לא רוצה לבנות ולסעוד בודאי שזה לא יהי' נחשב לו שביטל מ"ע, וא"כ יל"ע מי יחייב כאו"א מישראל לבנות ולסעד. ואולי י"ל דכ"ז יהי' נכלל בחיוב המוטל על הצבור, היינו, דהחיוב הוא על הצבור והצבור צריכים לדאוג שכאו"א יבוא לבנות ולסעד בבנינו. דמצד אחריות הצבור לכך שיבנה בהמ"ק הם יכולים לכוף כאו"א מישראל לבנות ולסעד בבנינו, כלומר, אע"פ שלהיחיד אין שום חיוב ואינו עובר על כלום אם לא יבנה ולא יסעד בבנינו, מ"מ מצד המצוה המוטלת על הציבור שיבנה ביהב”ח, ומאחר שהחפצא של ביהב”ח מחייב השתתפות היחיד, יכולים הצבור לכוף היחיד להשתתף.
ולפ"ז יש לפרש דלשון הרמב"ם "הכל חייבים" הוא כפשוטו - דהם "חייבים", רק דאין זה בתור חיוב על הגברא כמו שאר הכל חייבים שבתורה, כ"א שחיוב זה הוא באופן גרמא היינו דהצבור מטיל החיוב על היחיד בכדי שהצבור יקיים חיובו. וא"ש לשון הרמב"ם.
והנה יל"ע בדברי כ"ק אדמו"ר דבאמת הי' אפשר לפרש באופן אחר ענין חיוב המצוה כאן, והוא דאכן ישנה מצוה חיובית המוטלת על מי שהוא לעשותה, כלומר שיש חיוב לעשות המצוה ובזה נכללת ג"כ ההשתדלות עבור המצוה, וחיוב זה הוא על אחריותן של הציבור, וע"ז נאמר במצות ביהב"ח שהיא מצוה המוטלת על הציבור דהם האחראים לראות שיהא ביהב"ח לישראל, וביחד עם זה יש פרטים שבמצוה, שכאו"א מישראל יש לו חיוב פרטי לבנות ולסעד, היינו דאין עליו אין עליו החיוב לגמור הבנין או האחריות על ביהמ"ק, רק שישתתף בבניננו.
ונפק"מ דאם יש בידו לעשות מה שהוא עבור הביהמ"ק ואינו עושה ה"ה מבטל מ"ע, אך אם עושה מה שביכלתו ה"ה מקיים מ"ע ואינו מחויב לעשות יותר (ויל"ע מה נקרא כדי יכולתו, ועד כמה חייב הוא לעשות ולבנות ולסעד).
היוצא מהנ"ל, דיש חיוב גברא שנושא איתו אחריות המצוה, ויש פרטי המצוה - שהמצוה תעשה בפועל - דזהו כמו החפצא של המצוה. ובנוגע לבהב"ח אחריות המצוה מוטלת על הציבור, ופרטי המצוה, היינו פעולת המצוה, היא חיוב על כל יחיד ויחיד.
וי"ל, דמשו"ה חידש כ"ק אדמו"ר חיוב חדש של חפצא משום דבהכי א"ש למה חיוב זה הוא גם על נשים כמ"ש, אבל לדברינו שזהו באמת חיוב על פרטי המצוה, א"כ צ"ע למה יתחייבו נשים במצוה זו.
ואפ"ל דכד דייקינן בלשון הרמב"ם כשהביא האי דינא ד"הכל חייבים לבנות ולסעד בעצמם אנשים ונשים" הוסיף המילים "כמקדש המדבר", ואולי כוונת הרמב"ם להסביר האי דינא ולתרץ איך שייך חיוב זה על הנשים, דמאחר שהן הביאו לנדבת המשכן והשתתפו בעצמם בתפירת המשכן, נעשה זה בנה אב לכל הבתי מקדש שיעשו על ידי כולם, ואולי הוה זה כמו שקבלו על עצמם לחובה (ובדומה למה שמצינו בנוגע לתפלת ערבית רשות, דעכשיו קבלו עליהם חובה), או מצד שזה גופא שהמצוה דבנין בית הבחירה נובעת מהפסוק "ועשו לי מקדש", לכן צריכין לעשות כסדר שעשו הם, ואע"פ ששם היה זה בנידבת לבם ולא מצינו ציווי על זה, מ"מ מהם נלמד לכל הבתי מקדש שיעשה כצורה וסדר של מקדש המדבר. ודו"ק.
ולהמתיק הענין קצת י"ל דמצינו ב' דעות בתוכן ביהב"ח; דלשיטת הרמב"ם והחינוך המכוון של ביהב"ח הוא "להיות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה וכו'" וכן כתב החינוך במצוה צה "לבנות בית לשם ה' כלומר שנהי' מקריבין שם קרבנותינו אליו ושם תהי' העליה לרגל ע"פ כל ישראל בכל שנה וכו'". ע"ש.
אמנם הרמב"ן בפרשת תרומה כתב הטעם לכך שהציווי דעשיית ארון וכפורת קדם לשאר כלי המשכן "דהנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון . . על כן הקדים הארון וכו'". ועיין בלקו"ש חלק יא שיחה ב' לפרשת תרומה מ"ש כ"ק אדמו"ר בזה.
והנה הרמב"ם לשיטתו, דתכלית המכוון של ביהב"ח הוא הקרבת הקרבנות, אפ"ל דלדידי' היחידים מחוייבים להשתתף במצוה זו, משום דזהו ענין הנוגע להם, דכאו"א זקוק למקום להקריב קרבנותיו ולעלות אליו לרגל, וא"כ אע"פ שכללות הציווי הוא על הציבור, מ"מ כאו"א צריך לעזור ולסעד בבנינו מפני התועלת פרטי שיש לו מביהב"ח. אבל לדעת הרמב"ן אין מקום לחיוב פרטי ע"ז, משום שענין ביהב"ח - השראת השכינה - שייך להכלל, שאי"ז ענין הנוגע דוקא להפרט רק שזהו רצון ה' להשרות שכינתו. נמצא לפ"ז שביאור זה שיש חילוק בין מי שהמצוה מוטלת עליו ובין מי שמשתתף בהמצוה הוא מתאים רק לשיטת הרמב"ם הנ"ל ולא לשיטת הרמב"ן.
ולפ"ז י"ל דמשו"ה כ"ק אדמו"ר חילק בין גברא וחפצא משום שאין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, ומשו"ז ביאר כ"ק אדמו"ר דהחילוק הוא בין חפצא וגברא של בנין ביהב"ח אע"פ שחיוב כזו לכאורה היא מחודש.
ועכ"פ, הנה ביאור הנ"ל שכתבנו בענין ביהב"ח יש לפרשו בנוגע למחיית עמלק והשבעה עממין. ובפרט מלשון החינוך שהבאנו - שהתחיל במצות הציבור וסיים בחוב היחיד – משמע דיש שני דינים בנוגע לעמלק: א. המצוה הכללית שהיא לעקור כל זרע עמלק, ודין זה הוא בגדר מלחמה ושייך להציבור. ב. יש דין נוסף בעמלק, והוא להרוג כל עמלק שבא לפנינו, דזהו הפרטים של מחיית עמלק, ודין זה שייך לכל יחיד ויחיד.
והנפק"מ בין ב' דינים הנ"ל היא, דמצד דין הא' יש חיוב לחזור אחריהם ולעקרם היינו לעשות מלחמה איתם ולחפשם ולהרגם, משא"כ מצד דין הב' שהוא רק פרט בהמצוה ואינו החיוב המוטל על היחיד רק שמי שיכול חייב להשתתף בזה, החיוב הוא רק כשבא לפנינו העמלקי או אחד מז' עממין אז חייבים להרוג אותו, ועד כדי כך דבז' עממין אם לא הרגו עובר בלאו. אמנם דין זה הוא רק במקרה שבא לפנינו אחד מהם וכלשון הרמב"ם "וכל שבא לידו" היינו דאינו חייב אם "לא בא לידו".
וזהו מ"ש החינוך במצוה תר"ד "שנצטוינו להכרית זרעו של עמלק . . וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולו", דלפי הנ"ל א"ש, דקאי על מצוה הכללית של הכרתת זרעו של עמלק שאינה מוטלת על היחיד, ומ"ש אח"כ "ובאמת כי גם על יחיד . . ועובר ע"ז ובא לידו . . ולא הרגו ביטל מ"ע" זה קאי על המצוה הפרטית של הריגת העמלקים כש"בא לידו", אבל זהו רק סעד להמצוה הכללית של הכרתת זרעו של עמלק שאינה מוטלת על היחיד.
והנה, לפ"ז א"ש מדוע הדגיש הרמב"ם בסה"מ בנוגע לז' עממין "שהם שרש ע"ז ויסודם הראשון וכו' שסיבת זה כדי שלא נלמוד מכפירתם וכו'", דכמו שכתבנו לעיל שיש מצוה פרטית על כל יחיד דזהו משום דיש תועלת להיחיד בזה, לכן מדגיש הרמב"ם התועלת שיש להיחיד "משום שלא נלמוד מכפרתם", ומשו"ה מובן דיש דין על היחיד רק כשבא לידו, ודו"ק.
שליח כ"ק אדמו"ר בסקרמנטא – קליפארניא
בלקו"ש חל"ד שיחה הב' לפר' נצבים ביאר כ"ק אדמו"ר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בריש הלכות עבודה זרה (פ"א ה"ג), דהרמב"ם מביא הדיעה דבן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, דבן ארבעים לבינה (והעיקר הוא ידיעת הנברא בשכל), משא"כ לדעת הראב"ד שעיקר ידיעת אברהם אבינו היתה בדרך אמונה ע"י גילוי מהקב"ה, הנה הוא מביא הדיעה "בן שלש שנים", היינו דלהרמב"ם העיקר היא ידיעת הנברא בשכלו, ולהראב"ד העיקר הוא האמונה.
ועפ"י יסוד זה אפשר לבאר עוד כמה מחלוקות הרמב"ם והראב"ד, ונתחיל בהלכות עבודה זרה,
דהנה באותה הלכה כותב הרמב"ם על אברהם אבינו דהי' מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען, וכתב הראב"ד ע"ז "תמה אני שהרי היו שם ועבר איך לא היו מוחים". ובמרכבת המשנה תירץ דעת הרמב"ם - לפי מ"ש המל"מ דאין ב"נ מצווה על קידוש השם ואיסורא קעביד – דשפיר אברהם אבינו הי' הראשון לחדש הלכה למסור עצמו על קדושת השם כאינו מצווה ועושה", משא"כ להרמב"ם ב"נ מצווה על קידוש השם, ולפיכך תמה "שם ועבר איך לא היו מוחים".
אבל הא גופא טעמא בעי, מדוע נוטה הרמב"ם לפרש דב"נ אינו מצווה על קידוש השם, והראב"ד נוטה לפרש דב"נ כן מצווה על קידוש השם.
ולפי דרכנו יש לומר, דכיון שהרמב"ם ס"ל שהעיקר הוא עבודת המטה לכן הוא נוטה לפרש שאברהם אבינו מדעת עצמו חידש והלך במסירת נפש על קידוש השם, והרי"ז חביב מאוד למעלה כשהולך מדעת עצמו, ולפיכך לא קשה משם ועבר. אבל הראב"ד נוטה לפרש, די"ל שמלמטה ציוו אותם לקדש שמו ברבים (דאל"כ הרי על זה וכגון זה אמרו יעבור ואל יהרג), ולפיכך קשה לו משם ועבר.
ואפשר להקשות ע"ז, דהרי הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו", ואם ב"נ אינם מצווים על קידוש השם, הרי"ז בדוגמת יעבור ואל יהרג. והרי ע"ז כבר כתב שם הכ"מ מהנמוקי יוסף דלהרמב"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, יעו"ש.
ואברהם גדול הדור הי' ולפיכך גם לדעת הרמב"ם הותר לו למסור נפשו1.
רמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ב ה"ה, ושם בהשגות. עי' יד איתן ומרכבת המשנה, דלא נחלק הרמב"ם בזה וסמך עצמו על מ"ש לקמן פ"ד ה"ב, ועל מ"ש בהלכות נחלות פ"ו הי"ב.
כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ג ה"ד: "ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים חייב. שחט לה חגב פטור אלא אם כן היתה עבודתה בכך. וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך". ותמה ע"ז הראב"ד "אין הדעת מקבלת כל זה כי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים". ונדחקו מפרשי הרמב"ם - הכסף משנה והלחם משנה - ליישב שי' הרמב"ם.
במרכבת המשנה ובפרי חדש בק"א, ביארו שי' הרמב"ם בארוכה, דגבי שחיטה לעבודה זרה גלי קרא ("זובח לאלקים יחרם") דבעינן כעין פנים ממש, אלא אם כן עבודתה בכך, משא"כ בזריקה דלא גלי קרא, קמ"ל "ספת לה צואה חייב", דדומה קצת לזריקה, אבל בשחיטה דצ"ל כעין ממש קמ"ל שחט לה חגב פטור אלא אם כן דרך עבודתה בכך.
ובמחלוקת זו רואים דהרמב"ם הולך בתר הפסוק והראב"ד הולך בתר הסברא, וכלשונו "אין הדעת מקבלת כל זה", וצ"ב מהמבואר לעיל.
י"ל בזה: דבנדו"ז יאמר הרמב"ם דשאני עבודת כוכבים דגלי קרא דלא תליא בסברא, וכפי שפסק הרמב"ם לקמן בהלכה ה' "הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו . . הואיל ועבודתו בכך חייב", וראה ג"כ מגדל עוז "וכי אנו בעבודות הולכים אחר הסברא צא ולמד מפעור שאין לך בזיון כמו קינה בחוטמו...", יעו"ש.
כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ג ה"ו: "העובד עבודה זרה מאהבה . . או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו . . אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה, ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור". עכ"ל.
ותמהו עליו כל המפרשים - הרמ"ק והריב"ש ובראשם הראב"ד - הרי הרמב"ם כתב בהלכה לפני"ז (ממשנה בסנהדרין) "הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו . . הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו", וכאן כותב דאם כוונתו מאהבה או מיראה לע"ז ה"ה פטור.
וכתב הראב"ד "ואנו מפרשים מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת ע"ז ולא מיראתה". עכ"ל.
(וכבר האריכו גדולי האחרונים לתרץ סתירה זו – ועי' תוס' סנהדרין סד, א, ד"ה אע"ג דקמכוין לבזו", ובמהרש"א שם, ובכסף משנה ובמרכבת המשנה, ועוד ואכ"מ).
אבל רואין ששי' הרמב"ם היא, דהעיקר בעבודה זרה היא קיבלה עליו באלוה, שהם מושלים ומנהיגים את העולם, וכפי שכתב בהל' ע"ז ריש פ"א וריש פ"ב, אבל העובד מאהבה או מיראה, הרי"ז כמי שאוהב או פוחד מסתם בן אדם שיוכל להזיק או להיטיב לו, ואי"ז הענין של עבודה זרה (ואולי זה עובד עבודה זרה בטהרה).
ויש לחדש בזה בפשט בדברי התוס' בסנהדרין (סב, א), ד"לעובדה בביזוי" היינו דהפוער עצמו לפעור כדי לבזותו סובר שהוא מושל ושולט על העולם וכועס עליו והרי"ז ענין של עבודה זרה.
והנה בספר תניא קדישא בסיום פרק י"ט כתב דמצד הנשמה והאמונה מתרחקין יהודים מעבודה זרה במסירות נפש, אפי' שזה רק בדבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל, ולפ"ז מובן דהרמב"ם שמפרש ענין השכלי שבעבודה זרה נוטה לפרש שזהו רק כשקיבלה עליו באלוה.
משא"כ הראב"ד שמפרש ענין האמונה, נוטה לפרש שאם עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה, אע"פ שהוא בעצמו לא קיבלה עליו באלוה, ה"ה חייב, כיון שאוהב אותה או מתיירא ממנה.
1) וכלל זה הנמצא בריבוי מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד נקוט בידך, דלהרמב"ם מוטל על האדם לשנות ולשפר מצבו על דעת עצמו (המטה), משא"כ לדעת הראב"ד מוטל עליו לקיים ציווי הבורא (המעלה) באשר הוא שם.
Download PDF