בקובץ שעבר (תתפ, ע' 34) הבאתי דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' תו"מ ה"ב שכתב: "וכיצד סידור הקרבתן מוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החודש (היינו ראש חודש) ואחריו מוסף יום טוב (היינו של ראש השנה), שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו, וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. הי' לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה שירצה". ע"כ.

והבאתי גם מ"ש בפרק שלפני זה, פ"ח ה"כ (בנוגע לצבור שאין להם די קרבנות לתמידין ולמוספין): "לא מצאו אלא שני כבשים אם יקריבו אותן למוסף היום אין להם תמידין למחר. הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו, ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו". ע"כ.

והבאנו כמה דיוקים בזה, ע"ש.

וביארנו שיש ב' גדרים בתדיר: א. המצוה התדירה מקדימה להיות שייכת להזמן ממצוה שאינה תדירה. ב. המצוה התדירה חשובה יותר ממצוה שאינה תדירה. וכתבנו שלפ"ז א"ש ב' ההלכות של הרמב"ם: דבפ"ח אין מדובר על עיקר הדין של תדיר אלא רק הענין של חשיבות התדיר, וכן מקודש, משא"כ בפ"ט הדין דתדיר הוא עיקר דינה של תדיר ומש"ה הביא הכלל של כל התדיר מחבירו קודם את חבירו בפ"ט. וממילא שם גם הביא השאלה אודות תדיר ומקודש שזהו שאלה כללית על ההלכה הכללית של תדיר. וגם ביארנו בהכי מדוע בסוגיא דזבחים (אודות זה דיבר הרמב"ם בפ"ט) לא מביאה הגמ' ראיות דמנחות (אודות זה דיבר הרמב"ם בפ"ח) וכן להיפך, דלפי דברינו ניחא דהם סוגיות חלוקות לגמרי ואינן שייכים זה לזה כלל.

ונשאר לנו לבאר קצת הראיות שהביאו בב' הסוגיות.

גם הבאנו מ"ש אדה"ז בהל' תפילין סימן כד, דהא דציצית קודם להנחת תפילין הוא משום ד"מצות ציצית היא תדירה שנוהגת בין בחול בין בשבת ויו"ט ותפילין אינן נוהגין בשבת ויו"ט, ותדיר קודם לשאנו תדיר".

והבאנו קושיות השאגת ארי' בסימן כח: א. איך אמרינן להקדים ציצית לתפילין משום הדין דתדיר, הרי תפילין מקודשות יותר מציצית. ב. איך אמרינן דציצית תדירה, הרי תפילין תדירה יותר, דלדעת רוב הפוסקים תפילין נוהג גם בלילה ורק משום גזירה דרבנן אינו נוהג בלילה, וציצית לדעת רוב הפוסקים אינה נוהגת בלילה. ואפילו דציצית נוהגת בשבת ויו"ט משא"כ תפילין, הא מ"מ זה שנוהג תפילין בלילות משא"כ ציצית גורם שתפילין יהי' תדיר יותר מהא דציצית נוהגת בשבת ויו"ט. ע"כ מ"ש בקובץ שעבר.

והנה הבאנו ג"כ דיש לעיין למה הביא הרמב"ם ב' ההלכות של תדיר ומקודש בהלכה אחת בפ"ט, דהרי לכאורה הם ב' דינים שונים, ועד כ"כ שיש שאלה איזה מהם דוחה השני, וא"כ ודאי אינם שייכים להלכה אחת.

והנראה לומר דכוונת הרמב"ם בזה להורות דדין מקודש הוא כמו דין תדיר; דכמו דתדיר שייך להזמן, כמ"ש לעיל דהמצוה התדירה שייכת יותר להזמן מהמצוה שאינה תדירה, ה"ה ענין מקודש ג"כ דקדושתו פועל שייכות להזמן יותר ממי שאינו מקודש, וזהו מ"ש "וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו" דקדימתו של מקודש הוי כמו קדימתו של תדיר, ודו"ק.

ומשו"ה ישנה השאלה בתדיר ומקודש איזה מהם קודם; דמאחר דיש שני ענינים ששייכים להזמן א"כ איזה מהן תופס הזמן יותר - התדיר או המקודש.

ועפ"ז יש לפרש נמי הסוגיא דזבחים כדלהלן:

א. ראי' הא' הביאה הגמ' מהדין דתמידין קודמין למוספין, היינו דחזינן מזה דתדיר עדיף ממקודש, דתמידין שהן תדירין קודמין למוספין שהן מקודשים, ולפ"ז הביאור בהמשנה הוא, דאע"פ דהוא שבת ומוספים שייכים יותר לשבת מתמידים - דהרי הם באים בשביל השבת וממילא יש בהם יותר קדושת שבת ולכן גם שייכים יותר לשבת - אעפ"כ חזינן מהמשנה דתמידין התדירין תופסים הזמן יותר ממוספים המקודשים. וע"ז תי' הגמ' "אטו שבת למוספים אהני לתמידין לא אהני" - ר"ל דגם התמידים נקראים קרבנות של שבת וממילא יש להם שייכות להזמן כמו מוספים, שגם על התמידין שהם קרבנות היום חל עליהם שם שבת, ובמילא שייכים התמידים להזמן מצד קדושת היום. וזהו ביאור הגמרא.

ולפ"ז נמצא דהאי סברא דאטו וכו' אהני וכו' אין די בה שתפעול קדושה בענין השני, כמו כאן דלא די שהשבת תפעול קדושה בהתמידים כ"א שהשבת צריכה לפעול שקדושת התמידין תהי' קדושה השייכת לזמן השבת, שנעשית כמו "חובת היום", ורק עי"ז תתוקן הבעיא של תדיר ומקודש.

ולפ"ז יש לתרץ קושיית התוס' בזבחים דהבאנו לעיל, דהקשה למה צריכין כ"כ הרבה קושיות שעליהם יהי' התירוץ "אטו וכו' אהני'", עיי"ש. ולפ"ד אפ"ל דאילו הי' כל הענין רק זה שהקדושה פועלת בכ"ע א"ש קושית התוס', אבל מאחר שהקדושה צריכה לפעול בענין השני שתהי' שייכת להזמן, אז יש לחלק ולעיין בכ"א אם שייכותה להזמן היא אכן כ"כ פשוטה כמו הקושיא הקודמת.

ולדוגמא הקושיא הראשונה שהיתה מתמידין ומוספין וע"ז תירצה הגמרא דגם התמידין נעשין קרבנות השייכים לשבת. אך עדיין יש להבין בקושיא הבאה בגמ', דבשלמא קרבן התמיד הוא קרבן של היום, ומאחר שהיום הוא יום השבת היא שייכת ליום השבת, אבל הקושיא השני' היא ממוספי שבת ומוספי ראש חדש, ואע"פ שהיום ראש חודש וזה מקדש את כל היום, אבל אינו מוכרח שהקרבן מוסף דשבת נחשב כשייך לזמן דראש חדש ונעשה חובת ראש חדש. וכן באידך כשהקשתה הגמ'

ממוספי ר"ח ור"ה, דאע"פ שמצינו ששבת יכולה להיות שייכת לר"ח, אך עדיין אינו מוכרח שר"ח יהי' שייך לזמן דר"ה - דמאחר דר"ה הוא חג אולי לא שייך שר"ח יהי' שייך לחג שנאמר שהוא נעשה מצוה השייכת להזמן.

ומכל הנ"ל יוצא, דמאחר שצריכין שהמקודש יהי' שייך להזמן א"כ יש חידוש בכל חד בשייכותה להזמן ההוא.

וכיון דאתאנו להכא, נחזור לקושיית השאג"א על הנמוק"י שהוא ג"כ פסק אדה"ז, למה מקדימין ציצית לתפילין "משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם", היינו דציצית תדירה יותר מתפילין, והקשה דהרי תפילין מקודש יותר והי' צריך להיות הדין כלשון הרמב"ם "יקדים איזה מהן שירצה".

והנראה לומר דלפ"ד האי דין דמקודש אינו שייך בכל דבר שבקדושה כ"א בדברים שבקדושה שקדושתם שייכת לענין הזמן, כמו ענינים של יו"ט שהבאנו לעיל, דענין הקדושה של שבת, ר"ח ור"ה שייכים להזמן, ובזה אמרינן דיש מעלה במקודש, וא"כ א"ז שייך כלל לקדושת תפילין שאינה שייכת לענין הזמן.

רק דע"ז צ"ע, דבשלמא בהענינים שהבאנו לעיל - ששייכים להזמן - א"ש, אבל הרי בקרבנות בכלל מצינו ענין של מקודש, כדאיתא שם בגמרא בנוגע לקדושת חטאת שהגמרא קוראת אותה מקודש, והרי מה שייכות בין זה להזמן.

והנראה לומר דקרבנות בעצם שייכים לזמן, דהרי מצינו דקרבנות חלוקים בזמן אכילתן, וכן מצינו מה שנקרא בלשון הרמב"ם "מחשבת הזמן" או ש"נשחטו חוץ לזמנן", והיינו דענין זמן אכילת הקרבן והקטרתו כ"כ נוגע להקרבן דמחשבה אודות זמן פוסלת את הקרבן. ומשו"ה יש לומר דענין הקרבן שייך להזמן, ומשו"ה הקרבן נקרא מקודש, דשייך להזמן ותופס הזמן.

ולפ"ז לא שייך ענין מקודש כ"א במקודש השייך לזמן, כמו קרבן או ענין הנוגע לשבת ויו"ט, ודו"ק.

ולפ"ז אולי יש לתרץ קושיא השני' של השג"א, דתפילין תדירה יותר מציצית שהרי לדעת רוב הפוסקים אפילו כסות יום פטורה מן הציצית בלילה, ונמצא דאין מצות ציצית בלילה אבל לענין תפילין הנה דעת רוב הפוסקים שנוהג גם בלילה רק שגזרו רבנן שלא להניח בלילה, הרי דמצות תפילין תדירה יותר מציצית, דמה שתפילין נוהג אפילו בלילות הוא יותר תדיר ממה שציצית נוהגת בשבת ויו"ט.

והנה לפ"ד אפשר לומר דתדירות דשבתות ויו"ט נחשב ליותר תדיר מזה שתפילין נוהג גם בלילה, והוא לפי מה שביארנו דענין תדיר אינו רק שנוהג יותר זמן משאינו תדיר כ"א שייך להזמן יותר משאינה תדיר.

ולפ"ז אפ"ל דסובר הנמוק"י ואדה"ז דזה שתפילין נוהג גם בלילה אע"פ שזמנה יותר מציצית, מ"מ מזה שאינה נוהגת בשיו"ט היא שייכת להזמן פחות מציצית השייכת לשוי"ט; ר"ל דציצית יש לה שייכות לכל ימות השנה, ותפילין אינה שייכת לכל ימות השנה, וא"כ כשבאים לדון על איזה מהן תופס הזמן יותר, סוברים הנמוק"י ואדה"ז דדבר ששייך לכל יום מימות השנה הוא שייך יותר להזמן מדבר שנוהג רק כמעט חמישית השנה, משא"כ ציצית אע"פ שאינה נוהגת בלילה מ"מ היא שייכת בכל יום ויום רק לא בכל חלק היום, ודו"ק.

ועתה נחזור לדברי הרמב"ם שהתחלנו בו: דהנה בדברי הרמב"ם יש לדקדק עוד, דבפרק ח' מתו"מ - כשהביא הדין מה לעשות בש"לא מצאו אלא שני כבשים" - כתב "הרי הדבר שקול וכו'", וצ"ע הלשון "הדבר שקול", משא"כ בפ"ט דכתב רק "יקדים איזה שירצה".

גם יש להבין בנדון דלא מצאו אלא שני כבשים דאמרינן "יקריב מה שירצה"; דלכאורה מאחר שמוספין הן חובת היום ובתמידין לא נתחייבו עדיין עד למחר, מדוע בכלל דנין על התמידין שלמחר לעומת המוספין של היום.

ולמ"ש לעיל א"ש: א. הלשון "שקול" שייך רק אם אנו דנין על שני ענינים ורוצים לדעת איזה מהם חשוב יותר, הנה בזה אמרינן דשניהם שקולים, אבל כשדנין גבי מה שייך יותר להזמן אין לומר שקולים כ"א ששניהם תופסים הזמן, ומשו"ה יקדים איזה שירצה. אבל בפ"ח כשדנין אודות חשיבות הלשון "שקול" מתאים.

גם אתי שפיר לפ"ז מה שאנו דנין על תמידין דלמחר; דמאחר שאין זה דיון על הזמן כ"א על חשיבות המצוה, א"כ יש לדון לאיזה מצוה חשוב יותר ההשתמשות של ב' כבשים אלו. היינו דהנדון הוא לאיזה מצוה מתאים יותר להשתמש בכבשים, ונמצא שהדיון הוא על הכבשים ולא על הזמן (וכלשון רב "לכך נוצרת" - והדיון הכא הוא לאיזה "כך נוצרת").

ועדיין יש לעיין קצת בלשון הרמב"ם בפ"ח, דאחר שכתב "הרי הדבר שקול" כתב: "אם הקריבום למוסף היום הקריבו, ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו", וצ"ע למה האריך הרמב"ם כ"כ בלשונו ולא כתב רק "יקריב כמו שירצה" וכדומה. גם מ"ש "אם הקריבום למוסף היום הקריבו" - דמשמע בדיעבד – וזה לא מובן, דהי' לו לכתוב אם רצו יקריבו למוסף ואם רצו להניחם וכו' יניחו. גם צ"ע במ"ש אח"כ "ואם רצו להניח למחר וכו'", הי' לו לכתוב ואם רצו להקריבם למחר יקריבום, ומה זה הדגש על ל"הניחם".

והנראה לומר דלפ"ד יש חילוק עיקרי בין ההנהגה דמקום ספק של תדיר ומקודש: היינו דבפ"ט הדגש של הרמב"ם הוא "יקריב איזה שירצה", היינו דמאחר דענין של תדיר ומקודש הוא איזה מהם תופס הזמן קודם, ובמקום ששניהן שקולין אזי שניהם חלין באותו זמן, וממילא כותב הרמב"ם באופן חיובי "יקריב", משא"כ בפ"ח דשם כותב "הרי הדבר שקול" ר"ל דאין חשיבות של אחד על השני, וא"כ הנשאר לנו הוא רק בדיעבד - ר"ל דמה שיעשה יהי' טוב, אבל אין כאן ענין חיובי. וזהו אריכות לשון הרמב"ם, ודו"ק.