בקובץ העבר (ע' 40) הבאנו דברי הרמב"ם הל' קרבן פסח פ"א הל' י"ד: "שחט השוחט וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח".

והקשינו: א) בכלל בשיטת הרמב"ם, למה יש מעלה בהושטה מיד ליד בק"פ, מאחר דס"ל דהולכה שלא ברגל אינה הולכה וא"כ באיזה מצוה מתעסקים. ב) למה דין זה דהושטה מיד ליד, הוא דוקא בק"פ ולא בשאר קרבנות.

גם דנו אם בכל המצוות אמרינן ברוב עם, וכי יש מצוה להניח תפילין ברוב עם או לאכול מצה ברוב עם, וצ"ע.

והבאנו מהמרדכי סוף מס' מגילה, שדימה הסוגיא דהולכה מיד ליד, לענין להביא הס"ת מן הארון ולתתה ליד החזן, וכן כשאחד מתפלל שחרית, והשני קורא, ושלישי מתפלל מוסף. וע"ז דנו עד היכן יגיעו הדברים לומר ברוב עם. וכי נאמר בקידוש, שאחד ימלא הכוס, והשני יושיט, והשלישי יקדש, וכדו'.

והבאנו מהרמב"ם בהל' בכורים פ"ד הט"ז: "כיצד מעלין את הביכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך", ע"כ. ודנו, למה הדגיש הרמב"ם השלילה "כדי שלא יעלו יחידים", ולא החיוב "כדי שיעלו ברבים", וצ"ע.

גם דנו, דלפעמים מצינו, דבשביל ברב עם מוותרין על קיומו של היחיד להמעלה של ברב עם, כמו בהולכה בק"פ. ובכמה הלכות מצינו שמוותרין על ברב עם משום מעלת היחיד.

והנה קושיא א' הנ"ל ישבנו, דלשיטת הרמב"ם הולכה כזו נקרא הולכה, ונמצא שכל אחד עשה קצת מהמצוה, וזהו כוונת הרמב"ם במה שכתב "כדי שיתעסקו רבים במצוה".

והנה ליישב קושיות האחרות, ולהבין בכלל מתי אמרינן ברב עם, ומתי לא אמרינן. יש להקדים מה דאיתא בגמ' יומא סח, ב: "הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כה"ג כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם שווה כאחת". ובגמ' (הנ"ל) ע, א: "פשיטא (ר"ל פשוט הוא דמי שרואה זו לא רואה זו). [ומתרצת הגמ'] מהו דתימא כדריש לקיש דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצוות. (ופרש"י - ומהו דתימא האי נמי איעבורי הוא שמניח זו והולך לראות זו). [ומקשה הגמ'] ומאי מצוה (ר"ל מאי מצוה יש בראיית הקריאה או בראיית פר ושעיר הנשרפין). [ומתרצת הגמ'] ברוב עם הדרת מלך (ר"ל המצוה היא 'ברוב עם הדרת מלך', היינו שיהא בשעת הקריאה או בשעת שריפת פר ושעיר 'ברוב עם הדרת מלך'. [ומסיימת הגמ'] קמ"ל, (ופרש"י - קמ"ל דלא מעביר הוא מאחר שאינו עסוק בה).

ויש לדייק מסוגיא זו, דהרי לא מצינו בתורה או בשאר מקומות, מצוה לראות שריפת פר ושעיר או לראות כהן גדול כשקורא, ואדרבא מהגמ' מוכרח שאין מצות ראי' כלל. ורק הסיבה היחידה לראות הכה"ג או שריפת הפר היא משום 'ברב עם', הרי ד'ברב עם' אינו דין בהמצוה שעושה, כ"א אחריות צבורית להוות מציאות של 'ברב עם', היינו דאע"פ דאין נוגע לו הענין של ראית הקריאה או שריפת הפר ושעיר, מ"מ יש לו התחייבות שיהי' כאן ברב עם. נמצא שברב עם אינו ענין השייך למה שעושה במיוחד, כ"א אחריות ציבורית, ואילו היתה ראי' בקריאת התורה או השריפה ענין השייך למצוותו שלו, הי' אפשר לומר דענין ברב עם הוא להגדיל המצווה באופן של הידור, וההידור הוא שתהיה "ברב עם". אבל עכשיו דהראי' לא שייך למצוותו שלו, אלא להציבור, ובזה יש הענין ד'ברוב עם הדרת מלך'. וא"כ, מה השייכות למצוות הכהן בקריאת התורה או לשריפת הפרה. וע"כ שיש מצוה לדאוג שיהיה "ברב עם" כשעושה המצוה, וזה אחריות שלו להציבור.

ולפי"ז יתכן לומר דלא שייך ברב עם כ"א על ענייני ציבור, אבל ענינים המוטלים רק על יחידים לא שייך ברב עם, דמה השייכות ד"ברב עם" על מצות היחיד מאחר שזה אחריות הכלל ולא אחריות היחיד כמ"ש. ומשו"ה אין מצוה להניח תפלין "ברב עם". דהנחת תפלין של היחיד אינו ענין ציבורי, שיהא אחריות לעשות בציבור או על הציבור. וכן אכילת מצה, וכדו'. ורק במצוות שמוטלים על הציבור שייך ענין "ברב עם".

ולפ"ז א"ש למה הביא הרמב"ם הדין דברב עם דוקא בקרבן פסח, ולא בשאר קרבנות. משום דקרבן פסח יש לה דין קרבן צבור, כמבואר בכמה מקומות, שקרבן פסח דינה כקרבן מציבור ומשו"ה יש לה מעלת ברב עם משא"כ שאר קרבנות שהם קרבנות יחיד, אין בהם דין ברב עם. ובקרבנות ציבור כמו קרבן תמיד מצינו ג"כ ענין ברב עם כמבואר ביומא כא, א. דהרבה כהנים עסוקים בעבודה כדי שיהא ברוב עם. עיי"ש.

ועדיין צריכין לבאר למה דוקא בקרבן פסח חלקו ההולכה לכמה כהנים משום ברב עם, ולא בקרבן תמיד.

והנראה לומר דהנה בסידור יעב"ץ הביא סדר קרבן פסח ע"פ עדות נכרי שהי' שם, וכתב שם: "ונותנה לחבירו וחבירו לחבירו עד מקום המזבח ושבראש המזבח הי' מחזיר הכף ריקם ונותנה לחבירו ..." באופן שכל כהן וכהן הי' מקבל כף א' מלאה ומחזיר כף אחרת ריקנית, ולא הי' זל"ז עיכוב כי הי' כ"כ זריזים בעבודה זו עד שהיו הכפות נראות רצות ובאות 'כחצים ביד גיבור', ושלשים יום מקודם, היו מרגילים עצמם בעבודה זו, עיי"ש. ומשמע דסדר זה הי' לתועלת העבודה מאחר שהשקיעו כ"כ זמן להתרגל לזה, וגם שהי' בזריזות הכי גדולה, וא"כ הרי הי' זה לתועלת הקרבן ותועלת הרבים, וא"כ א"ש למה דווקא בקרבן פסח, עשו הולכה ע"י כמה כהנים.

ומ"מ הרמב"ם כתב ע"פ הגמרא משום ברוב עם, ולפי דברנו למה צריכים לזה, הרי הי' לתועלת הקרבן, וא"כ הי' לו להרמב"ם להדגיש זאת. ועכצ"ל, דאילו לא הי' מעלה של ברב עם, לא הי' שייך לחלק ההולכה, והיינו מאחר שהיא מצוה אחת איך יכולים לחלקו לחלקים, אלא מאחר שיש מעלה ברב עם, א"כ יכולים לחלק ההולכה בכדי שיהי' ברב עם. ורק מאחר שנקבע שיש לחלק ההולכה אז מחלקים דוקא הולכה, בשביל התועלת של זריזות, ומשום הטעם דזריזות לבד לא היינו מחלקין המצוה, מאחר שמוותרין על קיום המצוה של כ"א כדבעי ודי לנו אם לא הי' כ"כ בזריזות, ורק מאחר שיש מעלה של ברב עם בקרבן פסח אז מקפידין על הזריזות ועושין כל הסדר הנ"ל, נמצא דכל סברא שלעצמה לא הי' מהני לחלק ההולכה ודו"ק. וכ"ז שייך רק משום דכל הענין דברב עם היא לימוד על אחריות ציבורית שיש לכל אחד במצות השייכים להציבור.

היוצא מדברינו ד'ברוב עם' אינו מעלה במצוה הפרטית כ"א תועלת בפני עצמה שתהא 'ברב עם הדרת מלך'. ומשו"ה זה שייך דוקא למצוות שהם נחלת הציבור, שמאחר שאכן זו שייכת לציבור שייך דע"י יתהוה ענין של ברב עם, משא"כ במצות היחיד אינו שייך להציבור וממילא אין בה מעלה של ברב עם. דבודאי אין לו אחריות ציבורית על מצות היחיד.

ולפי דברינו אין ענין כלל בראיית הכ"ג או שריפת פר ושעיר, וכוונת הגמרא היא רק שיהי' שם. כמו שדייקנו מלשון "מאי מצוה", ומשני, "ברב עם". ומעניין, שראיתי ב'תשובות אגרות משה' שדן בענין מצוות של ראי', ורצה להוכיח מהגמ' שלנו שיש מצוה לראות הכ"ג או שריפת הפרה. ודימה זה לראיית נר חנוכה, וגם לזה שהנשים יראו בנוול הסוטה. ולפמ"ש אין זה שייך לסוגיין כמ"ש. ואגב, הוא כתב שם, דבודאי ענין ראיית הכ"ג ושריפת הפרה היא רק משום שהוא קרבן ציבור, דבלאו הכי לא שייך חיוב ראי', ע"ש. ואולי זה מתאים למ"ש לעיל בענין ברב עם.

ולפמ"ש יש לבאר דברי הרמב"ם בהל' ביכורים שהבאנו, שהרמב"ם כתב השלילה "כדי שלא יעלו יחידים" ולא כתב החיוב, ואפ"ל דהיינו משום דאין הבאת בכורים חיוב צבורי, וא"כ אין כאן סיבה חיובית להביא הביכורים ברב עם, רק דהרמב"ם למד דיש דין שני של ברב עם, היינו במקום שיש טעם לשלול היחיד אז משתמשים בדין ברב עם, והיינו דרוב עם מצד עצמו לא הי' מחייב ענין זה כ"א מאחר שיש טעם לשלול היחיד אז משתמשים בדין ברב עם. וא"כ העיקר בביכורים היא משום שלא יעלו יחידים, היינו שיש איזה בעי' עם הבאת ביכורים ע"י יחידים (בפשטות דזה חסרון כבוד וכדו') ואז יש כאן דין של ברוב עם.

וכן מצינו אצל מנחות דעבדין אפילו מנחת יחיד על ידי ב' או ג' כהנים וכו' משום ברב עם, והתם ג"כ הטעם היא משום השלילה "כדי שלא יתבזה עליהם קרבן המנחה, שיאמרו לקרבן מועט כזה, למה יצטרך לריבוי אנשים. וה"נ משום השלילה של אי כבוד, יש דין של ברוב עם.

היוצא מדברינו עכ"פ בשיטת הרמב"ם דיש שני אופנים של ברב עם, על צד החיובי, הוא במצות שהם נחלת הציבור, והדין של ברב עם הוא, שמצות הציבור יגרום "הדרת מלך" ע"י ברב עם. ואופן שני היא ע"י צד שלילי, היכא דיש איזה חסרון, כשהמצוה נעשה בלי 'ברב עם', אז חל הדין ברב עם אפילו על מצות פרטיות השייכות ליחידים, ודו"ק.

ואפשר לומר, דשניהם עולים בקנה אחד. דבדרך כלל לא שייך ברב עם למצות היחיד משום דאין מקום לאחריות ציבורית על מצות היחיד, אבל כשיש חסרון באיזה מצוה כשנעשה ביחיד אז היא נעשה נחלת הכלל וא"כ שייך בה אחריות ציבורית.

ויש לעיין בכל המקומות שמשתמשים עם הדין ברב עם, ולראות עם זה מתאים עם כלל הנ"ל ורובם ככולם מתאימים ודו"ק.

במסכת סוכה (פ"ה מ"ב) שנינו: "מוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול". ובגמרא שם (נא, ב): "מאי תיקון גדול, אמר רבי אלעזר כאותה ששנינו (מדות פ"ב מ"ה) חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה". וכך שנינו בתוספתא (סוכה פד, א): "בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה, היו אנשים רואין מבפנים ונשים רואות מבחוץ, וכשראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש, עשו שלש גזוזטראות בעזרה כנגד שלש רוחות ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה, ולא היו מעורבין".

אבל ברמב"ם הלכות לולב פ"ח הי"ב כתב: "כיצד היו עושין, ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו כו'". וכבר העירו שמפשטות לשון המשנה משמע שלא עשו את התיקון אלא "במוצאי יום טוב הראשון", ודלא כמ"ש הרמב"ם.

ובהגהות הגר"מ גינצבורג1 על הרמב"ם2 כתב דמ"ש המשנה "מוצאי יו"ט הראשון" - "אפשר זה הי' בפעם ראשון שעדיין לא היו יודעין שיהי' קלקול אבל בשנה השנית היו עושין מערב יו"ט". וכ"כ בספר 'משמרת מועד' עמ"ס סוכה3 שם, ע"ש. [ועפ"ז הסביר את הלשון "ירדו לעז"נ" - ודלא כלשון המשניות שם בתיאור המשך המאורע דשמחת בית השואבה: "היו מפקיעין כו' היו מרקדין וכו'", - כי זה שירדו לעז"נ לא הי' זה הסדר הרגיל בכל שנה ושנה אלא סיפור עובדא חד פעמית].

אבל, מלבד מה שפירוש זה לא א"ש כי אם לפי הגירסא "ירדו לעז"נ" משא"כ לפי הגירסא "היו יורדין", עוד צ"ב לפי זה, המשך לשון המשנה "ומתקנין" - דלפי פירושו הול"ל "ותיקנו". ודוחק הכי גדול הוא לומר דלצדדין קתני ו"ירדו" [במוצאי יו"ט הראשון], מיירי אך ורק בשנה ראשונה ו"מתקנין" קאי אכל שנה ושנה [בעיו"ט הראשון].

ובערוך לנר שם ד"ה במתניתין כתב ליישב דברי הרמב"ם באו"א, והוא דיש לומר דהגמרא "הכי קאמר, דהתיקון הי' כיון דהקיפוה גזוזטרא מעיו"ט התקינו במוצאי יו"ט שיהיו האנשים למטה וזה לבד הי' התקון, שהפרישו האנשים מהנשים אבל הגזוזטראות כבר היו מעיו"ט משום מלאכת חול המועד". ועד"ז כתב בספר משנה לחם (מהדו"ת לספר לחם שמים) להיעב"ץ עמ"ס סוכה שם בפירושו השני ד"דילמא התיקון שמפרישין הנשים מבין האנשים ומושיבין אותן למעלה זהו בלבד מה שהיו עושין במוצאי יו"ט".

ואולי י"ל סמוכין לפירוש זה מלשון הירושלמי (סוכה פ"ה ה"ב) שיש בו הוספה על ש"ס דילן: "ומתקנין שם תיקון גדול, מה תיקון היו עושין שם, שהיו מעמידין האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, כהא דתנינן תמן וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצטרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהו מעורבין".

[ובספר 'מרכבת המשנה' על הל' עבודה זרה פ"ו ה"י כתב: דמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה מבואר דמפרש "שהתיקון הוא שגזרו בכל שנה שישבו הנשים למעלה", וכוונתו למ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש "והוא שהיו מכינים מקום לנשים ומקום לאנשים ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו". אבל ברמב"ם מהדורת קאפח העיר שבכת"י פיה"מ איתא "ומקום גדור לאנשים", וצ"ע אם גירסא זו הולמת פירוש זה].

ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן, י"ל עפמ"ש בשושנים לדוד (ועד"ז במשנה לחם וערוך לנר) עמ"ס סוכה שם ד"אף על גב דריהטא דמתניתין משמע טפי כרש"י, יותר נראה נכון כהרמב"ם ז"ל", משום דלפירש"י קשה למה יכוונו לבנות הגזוזטרא במועד דוקא?

אבל עדיין צ"ע בענין זה ממ"ש הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"ה ה"ט "עזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרא כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבבין", ומדכלל הלכה זו בכלל תיאור צורת העזרות וכו' [וגם לא הזכיר שמחת ביה"ש] משמע שכן הי' כל השנה כולה4, [וכמ"ש במרכבת המשנה הל' ע"ז שם שמדברי הרמב"ם אלו "משמע שהיתה מוקפת תמיד ולא לפי שעה" וכ"כ בספר 'עבודת המלך' על הרמב"ם שם "דעז"נ היתה תמיד מוקפת גזוזטרא והתיקון הגדול שעשו הוא שלא לערבב הנשים עם האנשים"]. וא"כ צע"ק מה תקנו במוצאי יו"ט הראשון של חג, שהלא הגזוזטרא עצמה עמדה שם כל השנה כולה, ואם כוונת המשנה היא להפרדת האנשים והנשים, הלא לפי דברי הרמב"ם בהלכות לולב כבר נעשה הפרדה זו בערב יו"ט הראשון.

וע"כ נראה דאם באנו לתווך בין כל דברי הרמב"ם הנאמרים בענין זה ולהביאם אל עמק השווה, אין לנו מנוס כי אם לפרש כמ"ש ה'משנה לחם' שם בפירושו הראשון דמ"ש במשנה "ומתקנין שם תקון גדול" - "אינו נקשר למעלה [למ"ש בתחלת המשנה "מוצאי יו"ט הראשון של חג ירדו לעזרת נשים"] אלא דבר אחר בפני עצמו הוא, לומר שכבר [לפני החג] היו מתקנין שם כך (ע"ד 'וירום תולעים ויבאש'5), ומערב יום טוב הי' נעשה הכל", ונצטרך לומר שגם בעיו"ט לא בנו את הגזוזטרא (כי כבר היתה עומדת וקיימת מאשתקד), אלא שאירגנו הדבר וסידרו את המקום באופן כזה שלא תהי' עירבוביא במוצאי יו"ט, כי כולם יבואו על מקומם הנכון.