ברמב"ם הל' כלי המקדש פ"י ה"ד:" מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קדש. ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. וכה"ג ששימש בפחות משמונה בגדים אלו או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה. בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת". ע"כ.

והנה מקור דברי הרמב"ם הוא במס' סנהדרין פג, ב. דאיתא שם על הא דמחוסר בגדים חייב מיתה בידי שמים: "מנלן, (ומשני) אמר ר' אבהו אמר ר"י ומטו בה משמי' דר"א בר"ש וחגרת אותם אבנט בזמן שבגדיהם עליהם . . אין כהונתם עליהם והוו להו זרים, ואמר מר זר ששימש במיתה". וברש"י שם בד"ה 'וחגרת': "והיתה להם כהונה משמע שעל ידי בגדים הויא כהונה". ע"כ. ובמס' זבחים יב, ב. על האי ילפותא כתב רש"י וז"ל: "הלבישה הזאת לכהונה, אלמא כהונתן תלוי' בבגדיהן ואי לאו הוו להו זרים, ובזר אשכחן דמחיל עבודה". ע"כ.

ובתוס' שם בסנהדרין ובזבחים הקשה ל"ל האי ילפותא דאין בגדיהם עליהם וכו' הלא מיתה כתיבא בהו בהדיא גבי מחוסר בגדים בפ' ואתה תצוה, (וכוונתו לפרק כ"ח פסוקים מב-מג דכתוב שם "ועשה להם מכנסי בד" ואח"כ כתב שם "והיו על אהרן ועל בניו . . ולא ישאו עון ומתו". ע"כ. הרי מפורש מיתה על מי שאינו לבוש בגדי כהונה, וברש"י שם ד"ה ומתו: "הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים, במיתה". עיי"ש.) וכתב התוס' לתרץ "דההוא מיתה אמכנסיים כתיבא כדמשמע פשטי' דקרא (ר"ל דמדבר אודות מכנסיים) וקרא דוחגרת . . איצטריך לשאר בגדים ומיני' לא הוה ילפינן מכנסיים דלא כתיבא התם", עיי"ש. היוצא מדברי התוס' דשני קראי כתיבא, חד למכנסיים וחד לשאר בגדים ואיצטריך תרווייהו, ודו"ק. וכן מצינו ברמב"ן על החומש דכתב על פסוק זה: "אבל היא במכנסים לבד והכתוב האחר בשאר בגדים, ולא הוזכרו שם המכנסים". ע"ש.

והנה התוס' והרמב"ן אינם לא כדברי רש"י ולא כדברי הרמב"ם: דרש"י למד ממכנסיים, כמו שהבאנו לעיל. והרמב"ם למד הכל משאר בגדים, מדין אין כהונתם עליהם.

ולהבין שיטת התוס' והרמב"ן, אולי א"ל דיש חילוק בין מכנסים ושאר בגדי כהונה; דבשאר בגדי כהונה כתיב "ועשית בגדי קודש . . לכבוד ולתפארת", והיינו, דסיבת לבישת בגדי כהונה הוא משום כבוד ותפארת. משא"כ במכנסיים כתיב "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה". היינו דסיבת לבישת המכנסיים היא כיסוי בשר ערוה, וזה אינו ענין של כבוד ותפארת. וא"כ הרי הם ב' מיני בגדים שונים, וא"כ אפ"ל דבעינן ב' פסוקים ולא ילפינן אחד מחבירו דאפילו נימא דחייבין מיתה על מכנסים י"ל דזה בגלל שאין כאן כיסוי בשר ערוה, משא"כ שאר הבגדים. ולהיפך ג"כ י"ל, דמאחר שהמכנסיים אינן לכבוד ולתפארת לא מחייבין מיתה כשאר בגדים, שבשאר בגדים כהונה תלוי' בהם משא"כ מכנסיים היא רק משום לכסות בשר ערוה ואין כהונה תלוי' בהם, וא"ש.

ומ"מ כ"ז היא רק לתוס' והרמב"ן, אבל להרמב"ם ורש"י צריכין לומר דהמכנסיים ושאר בגדים הם חד ענין ובם תלוי' כהונתם, ודו"ק.

ולכאורה שיטת הרמב"ם צ"ע, דמאחר דס"ל שהמכנסיים הם כמו שאר הבגדים למה צריך ללמוד חיוב מיתה מזר, הרי יש פסוק מיוחד בשביל זה. ויותר מזה, כיון שהכל חשיב בגדי כהונה, א"כ מאחר שכתוב בפירוש שבמכנסיים יש חיוב מיתה ה"ה לכל הבגדים, וא"כ למה בעינן ילפותא מזר.

ואולי יש לפרש זה בהקדים פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות: דבמצוה ל"ג כתב הרמב"ם שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, וממשיך "וחייב על זה מיתה בידי שמים ר"ל מחוסר בגדים שעבד . . אין כהונתן עלי' והוו להו זרים..." עיי"ש.

והרמב"ן שם כתב: "לא ראיתי לבעל ההלכות שמנה אותה, אבל מנה בלאוין (אות ס"ח) מחוסר בגדים ששימש, ודעתו זאת לומר, דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה, אינו אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מכן או ביותר תפסל עבודתן, והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן . . אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו ית' בימים הנאמרים בהן, וכבר נתבאר (שרש י"ב) שאין מונים חלקי המצוות".

הרי שהרמב"ם והרמב"ן והבה"ג חולקין בשני דברים: א) דלהרמב"ם מונים מצות לבישת בגדי כהונה כמצוה בפני עצמה. ולהבה"ג והרמב"ן אין מונין כמצוה בפ"ע, מפני שהיא חלק ממצות העבודה. ב) דלהרמב"ם לא מצינו שום לאו בנוגע מחוסר בגדים. והבה"ג וכן הרמב"ן מנו לאו מיוחד למי ששימש מחוסר בגדים.

ויש לעיין מהו סברת הרמב"ם בעניינים הנ"ל ובפרטיות הרי טענת הרמב"ן היא טענה חזקה, דהרי כל ענין של לבישת בגדי כהונה היא בשביל העבודה, כמו שמוכיח שאין ענין בלבישת בגדי כהונה שלא בשעת העבודה, וא"כ למה מנה הרמב"ם כמצוה בפ"ע. גם למה הרמב"ם לא מנה לא תעשה על מחוסר בגדים, מאחר שכתוב לשון לא תעשה בלבישת מכנסים "ולא ישאו עון ומתו".

והנראה לומר בביאור דברי הרמב"ם ובהקדים דברי הרמב"ם פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"י דכתב שם: "הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגליים ששימש במקדש אינן חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה". ע"כ. ור"ל דהזר אינו חייב כ"א על עבודות מתנה ולא עבודה סילוק, וכן העבודה צריך להיות עבודה תמה, היינו שאין אחריה עבודה.

והנושאי כלים הקשו על הרמב"ם למה לא הזכיר מחוסר בגדים כאן, דהרי מחוסר בגדים ג"כ דינו כזר ולא מחייב כ"א על עבודת מתנה ועבודה תמה. ותירצו, דאדרבה מאחר דפסול מחוסר בגדים הוי הפסול מחמת פסול זרות ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביאו כלל דה"ה בכלל זר ואינו סוג בפ"ע, עי"ש.

והנראה בזה דדעת הרמב"ם היא, דהא דמחוסר בגדים ה"ה כזר אינה סתם ילפותא אלא דהוא נחשב זר. דהיינו שלהרמב"ם, כהן לעבודה הוא מי שהוא מזרע אהרן ומלובש בבגדי כהונה, ובלא"ה אינו כהן לעבודה. (ופשוט שדבר זה נוגע רק לענין עבודה בביהמ"ק ולא לענין אכילת תרומה וכדו').

לפ"ז י"ל בשיטת הרמב"ם דמאחר דלמדנו מהפסוק דבזמן שאין בגדיהם עליהן אין כהונתן עליהן, והוו להו זרים. א"כ לא שייך כאן לאו מיוחד של מחוסר בגדים. דעל זר לא שייך לומר שהוא מחוסר בגדים דהרי אין לו דין כהן שיהא חסר משהו. וכמו שאין לאו מיוחד על ישראל העובד בלי בגדי כהונה, דמה שייך חסרון בגדי כהונה במי שאינו שייך לכהונה, כמו כן כהן שחסר לו בגדי כהונה, ה"ה כישראל לענין עבודה וממילא לא שייך אצלו לאו מיוחד של מחוסר בגדים. כ"א שהרמב"ם מנה לאו מיוחד לאסור לקרוע בגדי כהונה, וזה א"ש להנ"ל דמאחר שיש לו בגדים שייך לאו על מצב בגדיו, שלא יהיו קרועים.

וגם אתי שפיר למה הרמב"ם מנה מ"ע ללבוש בגדים אע"פ שלפי הנראה הבגדים הם רק צורך העבודה, אבל לפ"ד א"א לומר שהבגדים הם צורך העבודה דבלי הבגדים אין כאן כהן כלל כ"א ישראל ורק ע"י הבגדים חל שם כהן עליו. וא"כ אין לומר שזה רק חלק מהעבודה שהרי עד שהבגדים עליו, לא שייך עבודה. וטענת הרמב"ן שאין חיוב ללבוש בגדי כהונה לבד משעת העבודה אינה טענה לפמ"ש בדברי הרמב"ם, דשלא בשעת עבודה אין ענין של סוג כהונה כזה לעבודה, אבל כשבא לעבוד עבודתו אין הפירוש שזה רק חלק מהעבודה כ"א זה מעצם כהונתו, שעי"ז נעשה כהן, וא"כ שייך להמנות כמצוה בפ"ע.

לפ"ז י"ל דנקודת המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן היא בהבנת הענין של אין כהונתן עליהן, דלהרמב"ם היא כפשוטו שבלי בגדי כהונה אין עליו דין כהונה כלל בנוגע לעבודה בביהמ"ק. ולהרמב"ן אין הכוונה כפשוטו דאין לו דין כהונה רק דיש לו איסור וחילול עבודה וחיוב מיתה כמו זר, אבל ודאי בפועל אין עליו דין זרות כ"א התוצאה של זרות. וממילא שייך לאו של מחוסר בגדים ולא שייך מ"ע, כנ"ל.

ולפ"ז אין להקשות על הרמב"ם למה בעינן לימוד מיוחד שמחוסר בגדים ה"ה כזר אע"פ שיש פסוק במכנסיים, דלדידי' אין זה סתם לימוד כ"א גילוי ענין יסודי בבגדי כהונה, ומאחר שנלמד שמחוסר בגדים ה"ה כזר גמור, ס"ל להרמב"ם דא"א ללמוד לאו ומיתה מהפסוק בנוגע מכנסיים. והא דיש פסוק מיוחד למכנסיים, אולי בלא"ה לא הי' נחשב לבגד, מאחר שהוא כדי לכסות בשר ערוה. ורק אחר שגילה הכתוב שחייבין עליו מיתה אז מוכרחים לומר שהוא חלק מבגדי כהונה. ובלא"ה היינו אומרים שזה דומה להלאו או חלק מהלאו של "לא תעלה במעלות על מזבחי", ושם אם פוסע פסיעה גסה אינו אלא לוקה, וע"י הפסוק של "ולא ישאו עון ומתו" אז נכלל המכנסים בגדר בגדי כהונה, וא"כ בלי המכנסיים ה"ה זר לכל דבר כמו שאר בגדי כהונה. ודו"ק.

ובזה גם אתי שפיר למה האריך הרמב"ם בהל' כלי המקדש כ"כ בנוגע לבגדי כהונה והביא כל הילפותא של 'בזמן שבגדיהן עליהן' והרי אין דרכו להביא ילפותות בכדי, ובפרט באריכות כ"כ. אבל לפמ"ש א"ש, דכוונתו בזה להדגיש דבלי בגדי כהונה ה"ה כזר ממש כמ"ש.

הרי ביארנו שיטת הרמב"ם בסוגיין וגם שיטת הרמב"ן והתוס' ושיטת הבה"ג, אבל עדיין צ"ע בשיטת רש"י שלא פירש כפשטות הגמרא ולמד כל הד' בגדים מהפסוק בנוגע מכנסיים, והפסוק ד"והיתה להם כהונה לחק עולם" לא הזכיר כלל מפירוש הגמרא, ואדרבה פירש הפסוק באופן אחר, ד'והיתה "מילוי ידים זה לכהונת עולם', ע"ש.

ועיין בלקו"ש חכ"א פ' תצוה ב' שהאריך כ"ק אדמו"ר זי"ע בדברי רש"י והקשה על רש"י כמה מהקושיות שהבאנו לעיל, וביאר דבריו באריכות עיי"ש.

כתב הרמב"ם בהל' דעות פ"ד ה"ד: "היום והלילה כ"ד שעות. די לו לאדם לישן שלישן שהוא שמונה שעות, ויהיו בסוף הלילה, כדי שתהי' מתחלת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש". [ושם סוף הלכה ה' פסק ש"לא יישן אדם ביום"].

אמנם ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ג כתב, וז"ל: "אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתי' ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה". עכ"ל.

ולכאורה צ"ב:

א) דלפמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות שלא יישן אדם אלא בלילה ושיישן שמונה שעות בכל יום של כ"ד שעות, הרי בהכרח הוא שבחדשי הקיץ יבלה את כל לילותיו בשינה, שהרי לא משכח"ל יותר משמונה שעות מתחלת הלילה עד שתעלה השמש, ואיך כתב הרמב"ם ש"יזהר בכל לילותיו" (דמשמע דבכל הלילות הוא מדבר1) ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה"2?

ב) אפילו אם נאמר (כדמשמע קצת ממ"ש הרמ"א3) דהרמב"ם מיירי מחמשה עשר באב ואילך שהלילות מתארכים, מ"מ כיון שגם בלילות אלו צריך אדם לישן שמונה שעות (בנוסף לזה שצריך לקרוא ק"ש ולהתפלל, ולאכול סעודת הלילה וכו'), לא משכח"ל שילמוד הרבה בלילה כי אם בלילי תקופת טבת הארוכים, ואיך סתם הרמב"ם ש"אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה"?

ואין לומר שמי שרוצה לזכות בכתרה של תורה צריך לוותר על שינתו, שהרי בתחלת הפרק דהלכות דעות שם פסק: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן". ובהמשך לזה פירט הרמב"ם את כל הדברים שיעשה האדם וחי בהם, ובתוכם שיישן שמונה שעות בכל יום (של כ"ד שעות), ושיהיו אך ורק בלילה. ובסוף דבריו (שם ה"כ והכ"ב) הוסיף: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו", ו"אחד הבריא ואחד החולה אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים האלו שנאמרו בפרק זה". נמצא שדברי הרמב"ם שווים הם לכל אדם, גם למי שרוצה לזכות לכתרה של תורה.

ואדרבה, לכאורה, מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה צריך ליזהר ביותר בשמירת "דרכים אלו" - עפמ"ש הרמב"ם הלכות תשובה פ"ט ה"א: "הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיו"ב . . כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה . . שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה". נמצא שהשינה שמונה שעות בכל לילה, שהיא נחוצה כדי שיהא "הגוף בריא ושלם" מוכרחת היא כדי שנהי' "פנויים ללמוד בחכמה" ונזכה לכתרה של תורה. וצ"ב.