שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק
רמב"ם הל' נדרים פ"ו הי"ז: "המדיר את בנו מפני שאין עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו - הרי האב מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן, שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינם חשובין".
מקור הדברים במסכת נדרים לח, ב: "המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר, ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן".
אבל הראב"ד מפרש באופן אחר: "ויש פירוש טוב מזה שהדיר תשמיש בנו על עצמו מפני שלא יתבטל מתלמוד תורה. ואעפ"כ מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק את הנר . . לפי שאין בתשמיש זו בטול תורה".
וצלה"ב במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בבואם לפרש את דברי הגמרא?
ונראה לבאר (בדרך-אפשר עכ"פ) ובהקדים שני לשיטתי' ("שיטה כללית") שמצינו בשיחות כ"ק אדמו"ר: [נזכרו בשנה האחרונה בהרחבה ע"י הרב מ. מ. כ. בגליון זה] ב'לקוטי שיחות' חי"ז (קדושים ד') - פעולה שמסייעת למצוה האם היא עצמה הופכת למצוה (הרמב"ם) או לא (הראב"ד).
ב'לקוטי שיחות' חל"ד (נצבים ב') - שלהרמב"ם העיקר הוא לברר את העולם, ולהראב"ד העיקר הוא הדביקות בבורא.
ולפי זה, לפי' הרמב"ם י"ל שפעולת האב והשתדלותו ע"י שאוסר הנאה על בנו מדברים חשובין שבנכסיו, ה"ה כבר ענין עיקרי.
הראב"ד מתחיל מהנקודה ההפוכה בתכלית כשהבן עצמו כבר לומר תורה (שאז ה"ה דבוק בבורא) והאב משתדל שלא יבטל בנו מת"ת, ולכן אסר על עצמו ליהנות ממנו.
ואולי יש לומר בטעם שהעדיף הרמב"ם את פירושו; כי מצינו כמה דוגמאות בש"ס המלמדות שזה היה סדר והנהגה שהדירו את בניהם מפני שלא נהגו כשורה.
ומהם:
א) ב"ב קלג, ב: "ת"ר מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל ...".
ב) שם: "יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה הוה לי' עיליתא דדינרי קם אקדשה".
[וכדאיתא במשנה שם: הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי . . רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב].
3) שבת קכז, ב: "הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל נדרי".
4) ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ו: "תני המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים וכו'".
ובפני משה שם: "לתלמוד תורה - שאם לא ילמוד יהא מודר הנאה ממנו אפילו כן מותר כו'".
ועוד חזון למועד.
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, נ.י.
ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ב הי"א: "אימתי תורמין את הדשן, בכל יום משיעלה עמוד השחר", ע"כ.
ובלח"מ שם: "בספ"ק דיומא אמרו במשנה בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו וכו' ורבינו ז"ל לא ביאר כלל מזה אלא סתם 'משיעלה עמוד השחר', ולא ידעתי למה, ואולי דמשמע לי' דאידי ואידי חד שיעורא הוא", עכ"ל. וכן כתב המהרש"ל סוכה נא, ב. דקרות הגבר ועלות השחר היינו הך, ועי' מהרש"א שם, ובהגהת רעק"א על הרמב"ם שם.
וצע"ג מתענית יב, א: "תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה, עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר' אלעזר בר שמעון אומר עד קרות הגבר", ע"כ. הרי מפורש דתרי שיעורא נינהו. ופלא שלא הרגישו מזה באחרונים הנ"ל*.
*) במפרשים פסחים ב, ב. כתבו שיש קרות הגדר כמ"פ, ובהך דתענית כתב רש"י אפי' פעם ראשונה וא"כ י"ל דהך דיומא איירי בקרות הגדר שהוא אח"כ בעלות השחר.
ר"מ בישיבת ליובאוויטש - סטטן איילנד, נ.י.
בגליונות האחרונים הק' ידידי הח. ר. שי' סתירה בדברי הרמב"ם דבהל' דיעות פ"ד ה"ד כתב ש"די לו לאדם לישון שמונה שעות ויהיו בסוף הלילה, כדי שתהי' מתחילת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש", ובהל' ת"ת פ"ג הי"ח כתב: ד"אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשינה".
והק' הנ"ל שאם כדי שיהי' הגוף בריא ושלם צריך אדם לישן שמונה שעות דוקא, נמצא שא"א לזכות לכתרה של תורה כ"א ע"י וויתור על בריאות הגוף, ובכה"ג נקרא חוטא בכ"מ.
ובאמת אין זו הסתירה היחידית בין הל' ת"ת להל' דעות: הרי הדברים ידועים "כך הוא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (רמב"ם שם ה"ו) דבר שעומד בסתירה עם סדר ודרכי האכילה ברמב"ם פ"ג מהל' דעות במה שראוי לאכל בקיץ ובחורף.
ואם כבר מקשים, הרי ידועים דברי חז"ל שדברי תורה מתישים כוחו של אדם והרי כתב הרמב"ם שמדרכי ה' להיות הגוף בריא וחזק וכו'.
ואע"כ דמש"כ בהל' דעות סדר החיים הבריאים וזמני השינה בלילה, לא בא לאפוקי שלא ללמוד כל הלילה, דבוודאי לא מיברא לילה אלא לגירסא, ומש"כ הרמב"ם שצריך לישון שמונה שעות בלילה היינו רק אם בכ"ז לא ילמד דאז צריך לישון שמונה שעות, אבל אם ירצה ללמוד כל הלילה, פשוט שלא יאסר עליו מפני שצריך שמונה שעות של שינה.
והביאור בזה י"ל דבהל' דעות מדבר הרמב"ם רק ע"פ שיטת הרפואה ודרכי הטבע, דע"פ טבע האדם כן צ"ל סדר החיים ודרכי האכילה בדרך כלל, אכן בוודאי יש מקרים בלתי רגילים שאז אינו זקוק לסדר החיים הרגיל כיון שיש לו כוחות נעלים וסגוליים, והם מרפאים ומחזקים באופן שלמעלה מדרכי הטבע, בוודאי ידחה סדר החיים שהוא בריאה ע"פ טבע1.
והרי לימודי התורה שנותנת עוז ותושיה, ונעשה לו סם החיים ויש בה ענינים נעלים ונפלאים על טבעים כמבו' בכ"מ2 בוודאי עדיף כוח וחיזוק זו, משמונה שעות שינה, וחייב ללמוד כל הלילה, ופת במלח תאכל וכו' ויזכה לכתרה של תורה, אכן מי שלא ילמד כל הלילה ואין לו ענינים אלו, צריך לישון שמונה שעות בלילה כדי חיזוק גופו ובזה קאי הרמב"ם בהל' דעות.
וכדברים הללו מבו' בהדיא בדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' תשובה ה"א: "והבטחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי וכו' כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה וכו'", עי"ש.
הרי לן בהדיא שההוגה בתורה לא יהי' לו שום חולי, ולא יצטרך לעסוק בחיזוק הגוף שע"פ טבע האדם, וגם שינת שמונה שעות בכלל, כי יהי' בריא וחזק באופן ניסי וכמשנ"ת.
[ועד"ז יש לבאר מה שמצינו כמה מצות שעומדים בסתירה לכאו' למש"כ בהל' דעות כגון שתית יין לקידוש שקודם הסעודה, ועוד ואכ"מ]
ומידי דברי, זה מכבר נתקשיתי להבין מש"כ בשו"ע אדמוה"ז ס' תע"ז סי"א: "הנוהגין לנקוב חתיכת אפיקומן ולתלותה", דלכאו' אינו מתאים אם מה שכתוב בהל' שמירת גו"נ ס"ט: "פת תלויה באוויר קשה לעניות", ועי' מש"כ בס' שמירת גו"נ ח"א ע' צז, ועצ"ע.
1) אשר לכן מצינו כו"כ סגולות שאינם מתאמים למש"כ בהל' דעות
2) וכבר אמרו רז"ל חש בראשו יעסוק בתורה, ועוד.
שליח במתיבתא ד'שיקגו
בנוגע למה שהקשה הרב ח.ר. שיחי' על הרמב"ם, שבהל' דעות כתב: שצריך אדם לישון שמונה שעות בלילה, ולאידך בהל' ת"ת כתב: "אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה...". איך אפשר לקיים שניהם.
הנה שמעתי בשם ר' אהרן סולווייציק ז"ל, שכוונת הרמב"ם בהלכות ת"ת הנ"ל, אינו לענין כמותי, דהיינו רוב זמן לימודו, אלא הוא ענין איכותי, דרוב ההבנה והעמקות בלימוד הוא דווקא בלילה אף בזמן קצר, והוא מפני שהלילה הוא זמן שאין בנ"א טרודים בעסקיהם, ויכולים ללמוד ביישוב הדעת. (להעיר ממדרש שה"ש, הובא בהגהות הגר"א כאן, אר"ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא, בלילה מנהרא לי.) וכן הוא בהדין של רבו מובהק, דאמרינן דהוי ב"מי שלמד ממנו רוב חכמתו", דאי"ז אצל מי שלמד רוב שנותיו, אלא אצל מי שקיבל ממנו רוב חכמתו - באיכות; דרך לימודו; ומהלך מחשבתו, אף במיעוט שנים.
ועפ"ז לכאורה תתורץ חומר הקושיא, עכ"פ.
תלמיד בישיבה
בגליון תתצב (ע' 105) הק' הרב ח.ר. שיחי' בסתירת פסקי הרמב"ם דבהל' דעות פ"ד ה"ד כ' די לו לאדם שישן שלישן שהוא ח' שעות, אך הנה בהל' ת"ת פ"ג הי"ג כ' מי שרוצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' א' מהן בשינה... עיי"ש. והכריח שם דבקיום הלכה זו לא משכח"ל ההלכה דשינה ח' שעות בכל לילה, יעוי"ש בזה.
הנה בכללות הענין ידוע בזה הנהגת גדולי ישראל בכל הדורות דנמו שינה מעיניהם בלימוד התורה לילות כימים בצעירות וזקנותם ו"שאל אביך ויגדך" וכו' גודל היגיעה בתורה. ובמילא גם באם יתווך הענין דמשכח"ל שינה דח' שעות גם בקיום ההלכה דלימוד התורה בלילה באיזה אופן שיהי', עדיין קשה לומר דהנהגת גדולי ישראל בכל הדורות אינו בהתאם לההלכה בנוגע לשינה.
ולכן נר' בזה דב' ההלכות הנ"ל הם ב' אופנים ודרגות בהנהגות האדם, הנהגה ע"ד הרגיל, והנהגה בהאדם הלן באוהלה של תורה וכדלהלן.
וכדאי להעיר דמצינו ישוב עד"ז מכ"ק רבינו זי"ע בנוגע לסתירה בפסקי הרמב"ם ולדגמא:
כ' הרמב"ם בסיום הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ח וז"ל כל הכתוב בתורה . . מכל הטומאות והטהרות אינו אלא לענין הקדש כו', אבל החולין אין בהם איסור כלל אלא מותר לאכול חולין טמאים ולשתות משקין טמאין וכו' עיי"ש. ובהלכה שלאח"ז ממשיך הרמב"ם וז"ל אעפ"י שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה ונזהרין מטומאות כל ימיהם והם הנקראים פרושים ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסי' שיהי' נבדל האדם ופורש משאר העם . . שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים וכו', עיי"ש.
והקשה כ"ק רבינו בזה בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"ה - דלכאו' הרי"ז דבר והיפוכו דבתחילה כותב הרמב"ם דמותר לאכול חולין טמאים וכו', ומכיון שהדבר מותר חל ע"ז מאמרז"ל "דייך במה שאסרה תורה" - שהוא פס"ד להלכה בספרו של הרמב"ם הל' דעות רפ"ג,- ולאידך בהלכה שלאח"ז, מבאר מעלת הפרישות כולל פרישות מאכילת חולין טמאים וכמו שהאריך שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף וכו', ומובן גודל ההכרח בדבר וכו' וכו', ולכאו' תרי פסקים הללו סתרין אהדדו:
ומבאר בזה כ"ק רבינו דב' ההלכות ב' דרגות המה בעבודת אדם דבתחלת העבודה הוא באופן דדייך במה שאסרה תורה וכו', וזה פס"ד הראשון אמנם לאחרי זה מתעלים באופן העבודה דהבדלה ופרישות שאז נשללת האפשרות דמעשים הרעים וזהו ההלכה הב' הנ"ל שזהו העבודה כשמתעלה וכו', עיי"ש בהשיחה.
ונמצא דהרבי מישב סתירה בפסקי הרמב"ם דב' דרגות המה בעבודת האדם, - והסיבה דשתיהם הלכות הוא משום שכל א' שייך שיגיע לזה וק"ל - וראה ע"ד הנ"ל לקו"ש חל"ג שיחה לפר' מטות סעי' ו', ובכ"מ.
[ומשמע ברור דהביאור שם אינו ענין בדרוש אלא פשט בדברי הרמב"ם] .
וכמו"כ נ"ל בנדו"ד דב' ההלכות הנ"ל בהל' דעות והל' ת"ת הם ב' אופנים ודרגות בעבודת האדם וכנ"ל.
ובאמת הרי מצינו אין ספור מאמרז"ל דקנין התורה הוא דוקא ע"י צער. וכמו"ש הרמב"ם בהלכה שלפני"ז ש"מצער גופו תמיד", היפך סדר הרגיל, וראה אבות פ"ו, ובמס' שבת פג, ב. ובחגיגה יד, א. ועוד כהנה רבות.
וע"כ כנ"ל דיש הנהגה מיוחדת דמי שרוצה לזכות בכתר תורה עד שיתאחד עם התורה וכו', וכו', שזהו דוקא בממית עצמו עליה, וזהו פסק הרמב"ם בהל' ת"ת.
Download PDF